החלטה
רקע
עסקינן בתביעה למתן סעד כספי בסך של-5,139,617 ₪, אשר יסודה בהסכם, שנחתם בין המבקש/הנתבע (להלן: "הקיבוץ") למשיבה (להלן: "החברה" ו/או "המשיבה" ו/או "התובעת"), במהלך שנת 2007 (ההסכם אינו נושא תאריך מדויק).
תכלית ההתקשרות היתה פיתוח מיזם משותף בתחום יבול הענבים, הנסמך, בין השאר, על התחייבות הקיבוץ להעמיד לרשות החברה את מלוא יבול הענבים, המופק על ידו במהלך תקופה בת 21 שנים, החל מבציר 2007 ועד לבציר 2028, זאת כנגד קבלת תשלומים מהחברה, בשיעורים מוסכמים, כמפורט בהסכם.
יצויין, כי הקיבוץ, נמנה עם אגודת "הכורמים", שהינה אגודה שיתופית חקלאית הרשומה בישראל, העוסקת, על פני שנים ארוכות, בייצור ושיווק יין וידועה גם בכינוי "כרמל מזרחי" ו/או "יקבי כרמל" ובמעמדו כאמור, מחויב הקבוץ לשווק את מלוא יבול הענבים לאגודת הכורמים.
חרף האמור לעיל ועל פני מספר שנים, מכר הקבוץ חלק מיבול ענביו, לחברה ולא לאגודת הכורמים, זאת ללא כל מחאה מצד אגודת הכורמים והגיעו הדברים לידי כך שהקבוץ לא נרתע מלהתקשר בהסכם עם החברה, תוך שהחברה מתחייבת לשאת בכל הקנסות וההוצאות, בהם יחוייב הקיבוץ על ידי אגודת הכורמים, אם בכלל.
במועד שחל לאחר חתימת ההסכם, אך טרם הועבר בציר הענבים הראשון לחברה (לשנת 2007), עלו יחסי הצדדים על שרטון, כאשר החברה – התובעת טוענת, כי הקיבוץ מאן לקיים אחר חלקו בהסכם ונמנע מלהעביר את בציר הענבים לידיה, באופן העולה כדי הפרה יסודית של ההסכם. הקיבוץ מצדו טען, כי החברה מאנה להעביר לידיו את התשלום הראשון בעבור העסקה, המוגדר בהסכם "כדמי כניסה" ועל כן, אין לחברה להלין אלא על עצמה בלבד.
ראשיתו של הליך זה הינו במהלך שנת 2009, עת עתרה החברה למתן סעד זמני שיימנע מהקיבוץ לשווק את יבול הענבים מהכרמים שבבעלותו. מהלך זה, נדחה על ידי בית משפט השלום בב"ש, במסגרת החלטה מנומקת ומפורטת שניתנה על ידו.
בכך לא סגי, שכן מאוחר יותר, באה בקשה נוספת למתן סעד זמני, וזו נדחתה אף היא.
החברה לא אמרה נואש ועמדה על בירור תביעתה. בית משפט השלום ראה לנכון לנסות ולהשיג הסכמה משותפת שתאפשר קיום החוזה משנת 2007, ולו בשינויים מתחייבים ואולם, גם מהלך זה לא צלח והגיעו הדברים לידי כך, שהחברה בחרה לעתור לתיקון כתב התביעה, לצורך הגדלה משמעותית של שיעור הנזקים להם היא טוענת וכתב התביעה, המונח בפניי, מבטא דרישות כספיות שסכומם, כאמור, עולה על 5 מיליון ₪.
העתירה דנן:
הקבוץ עותר לחיוב החברה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו בהליך, זאת, מכוח סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות") ו/או מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), בסכום שלא יפחת מ-385,000 ₪ וכן, חיוב החברה בהוצאות בקשה זו.
לטענת הקבוץ, אין בתביעה זו דבר זולת מקצה שיפורים, זאת לאחר שהחברה נחשפה לטענות ההגנה שבפי הקבוץ, כפי שעלו בכתב ההגנה המקורי (בהליך בבית משפט השלום) ולאחר שהחברה, סירבה להצעת בית משפט השלום, במסגרתה הוצע לצדדים לקיים את ההסכם ביניהם, ככתבו וכלשונו, למעט שינויים הכרחיים.
הקבוץ מפנה אף להחלטתי, מיום 27.6.11 שניתנה במסגרת ישיבת קדם המשפט, במסגרתה הבעתי דעתי כי "התובעת עשויה להיתקל בקשיים לא מעטים, חלקם אף נראים בלתי עבירים" וברוח הדברים שנכללו באותה החלטה, שבה מצאתי לנכון לקצוב לחברה שהות של 45 יום, להודיע האם תבקש להתמיד בהליך, כפי שהוא, או שמא, תבקש לשנות הנטען ולנסות להעמיד התביעה במסגרות אחרות ובערכי פיצוי צנועים יותר, אם בכלל (יוער כי החברה הודיעה כי בכוונתה לעמוד על תביעתה באותה מתכונת, למעט עניין החלפת הייצוג).
בנוסף טוען הקבוץ, כי הוראות סעיף 353א לחוק החברות קובעות, כי ברירת המחדל בתובעת שהיא חברה, כי זו תחוייב בהפקדת ערובה ועל כן הוא עותר לחיוב החברה – התובעת בהפקדת ערובה במסגרת הליך זה.
באשר לסכום הערובה המבוקש, הנתבע – הקבוץ טוען, כי סכום הערובה שנקבע במקרים דומים, נע בין 5% ל-7.5% מסכום התביעה ועל בסיס האמור, הוא מבקש להעמיד את סכום הערובה בשיעור של 7.5% מסכום התובענה, דנן.
החברה מצידה טוענת כי לקבוץ עמדו למעלה משנתיים ימים על מנת להגיש בקשתו כאמור, אלא שזה, מטעמים השמורים עמו, בחר שלא לעשות כן.
נטען, אפוא, כי בקשה זו, לוקה בשיהוי חמור.
בהקשר זה, בחרה התובעת לאזכר החלטתי, מיום 1.11.11, במסגרתה ציינתי, בין השאר, כי "עיתוי הגשת הבקשה לחיוב בערובה, מצד הנתבעת מעלה חשש ממשי כי אי הגילוי (גילוי המסמכים – נ.נ) נועד על מנת לאפשר לנתבעת להישמע בעתירתה, הגם שלזכותה עמד יותר מזמן סביר לעשות כן".
באשר לעתירה גופה, טוענת התובעת, כי הוראות סעיף 353א לחוק החברות מכירות באפשרות של חברה להוכיח כי יש ביכולתה להבטיח את הוצאות הנתבע, אם יזכה בדין, וככל שהחברה עומדת בתנאי סף זה, יש לדחות את הבקשה ואין עילה, להוסיף ולבחון המבוקש על פי המבחנים הנוספים.