החלטה
בפני בקשה לפסול את ביהמ"ש מלשבת בדין בתיק זה ומשלב שהתיק הועבר "לסדר דין רגיל" והעברתו למותב אחר, ובטענה כי ביהמ"ש דחה חלקית בעבר את בקשתה של המבקשת למתן רשות להתגונן והורה על מתן פסק דין חלקי, וכאשר פסיקה זו בוטלה בע"א 4133-12-12 על ידי כב' השופטת רות לבהר-שרון, שהוגש על ידי המבקשת.
לטענת המבקשת, ביהמ"ש גיבש דעה קדומה, ודעתו ננעלה לאחר שפסק כי טענותיה של המבקשת הנן "טענות דחוקות ביותר, על פניו". כמו כן, נטען כי החלטתו על סמך מסמכים שלא נתקבלו ולא ברור טיבם, מחזקת את הרושם כי ביהמ"ש נעול בעמדתו השלילית כנגד טענות ההגנה של המבקשת. כמו כן, נטען כי ביהמ"ש הטיח ביקורת והטיל ספק באמינות העד מטעם המבקשת, באומרו כי "ומשום מה, העד לא זכר פרטים בעניין, כך שניתן להניח שאין מדובר בעניין חדש שצץ פתאום" ומשכך ובהתחשב בהיות עד זה, עד מרכזי מטעם המבקשת בהליך, אשר כבר הוטל בו דופי, מתבקש כי ביהמ"ש לא ימשיך וידון בתיק. לאור האמור, סבורה המבקשת כי קיים חשש סביר שהמשך ההליך יהיה "משחק מכור" כלשונה, ולאור עמדתו הברורה והעקבית של ביהמ"ש כנגד טענות ההגנה של המבקשת וכנגד העד המרכזי מטעמה.
המשיבה בתגובתה מתנגדת לבקשה, ובהיעדר אפשרות ממשית לפגיעה המצדיקה פסלות, ובהתחשב בשלב הדיוני. המשיבה מציינת, שהערעור שהוגש בעניין לא ביטל פסיקה קודמת אלא אישר הסכמה פרקטית, לגביה הסכימו הצדדים.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה לה אני מחליט לדחות את הבקשה.
בתיק זה הוגשה בקשת רשות להגן כנגד תביעה כספית ובסדר דין מקוצר על סך 699,550 ₪, שהגישה התובעת ובגין הפרת הסכם ופיצוי מוסכם המגיעים לטענתה.
במסגרת ההחלטה בבקשת הרשות להגן נקבע כי יש לדחות את הבקשה לגבי תשלום למבני תעשיה ובסך של 92,629 ₪ ולגבי יתרת הנתבע ליתן למבקשת רשות להגן בכפוף להפקדת ערבון במזומן ו/או ערבות בנקאית צמוד למדד על סך 50,000 ₪.
בהחלטתה של כב' השופטת רות לבהר-שרון מיום 04.07.2013 נקבע כי:
"יפה עשו הצדדים כשקיבלו את הצעת ביהמ"ש לפיה תינתן רשות להגן למערערת על מלוא הסכום, כאשר הסכום ששולם עפ"י פסק הדין החלקי ישאר בשלב זה בחזקתה של המשיבה, עד לפסק הדין הסופי של בימ"ש קמא שידון ויכריע בתובענה כולה לגופה.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
הפיקדון שהפקידה המערערת יוחזר לה באמצעות בא-כוחה"
הסעיף הרלוונטי לענייננו הנו סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט[נוסח משולב], תשמ"ד-1984 הקובע:
"שופט לא ישב בדין אם מצא, מיוזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט".
הביטוי "חשש ממשי למשוא פנים" פורש בפסיקת ביהמ"ש העליון ובין היתר בע"א 4714/04 יגאל עמיר נ' שירות בתי הסוהר, (פורסם בנבו)
"מילות המפתח הן 'חשש ממשי למשוא פנים', והשאלה היא, אם בנסיבות העניין נוצר אמנם חשש ממשי למשוא פנים מצידו של השופט בר-אופיר. דבר ההלכה קובע לענין זה כי השאלה ששומה עלינו לשאול עצמנו היא: האם באירוע שאירע נתגבשה וננעלה דעתו של השופט עד שאין הוא יכול עוד לנהל את ההליך מלפניו ללא משוא פנים? התשובה לשאלה זו אינה תולה עצמה בתחושות סובייקטיוויות של מי מן הצדדים אלא במסקנות אוביקטיוויות המתבקשות מן הנסיבות והמורות אותנו כי אכן נוצר חשש ממשי למשוא פנים."
כלומר, תחושתו הסובייקטיבית של צד אינה מספיקה בכדי לבסס עילת פסלות אלא על העותר בבקשה לפסילת שופט להניח תשתית ראייתית אובייקטיבית ממנה עולה כי דעתו של השופט ננעלה וכי לא יוכל לשפוט משפט צדק.
בענייננו דעתו של ביהמ"ש לא ננעלה, באופן שימנע ממנו לשמוע המשך התיק. דעתו של בית המשפט כבית משפט מקצועי כפופה לשלב הדיוני החל, ואין בפסיקתו שנתנה בשלב דיוני מסוים, בכדי להוות קביעה סופית. כל הדיון והקביעות בבר"ל, הנן קביעות לכאוריות, הניתנות לשינוי בשלב המשפט עצמו, וככל שניתנת הרשות להגן.
אכן יכול והמבקשת איננה שבעת רצון, מקביעה לכאורית כזו או אחרת, שניתנת על פי המקובל בשלב הדיוני של הבר"ל, ואולם קביעות בית המשפט בענייננו, לא חרגו מן המקובל לשלב דיוני זה, ואם תמצא לקבל טענת המבקשת, תמצא לקבל גישה, שבית משפט המתייחס לטענות בבר"ל וקובע חוזקן ובמסגרת שיקולי קיום הגנה לכאורית, והחלטתו בקשר לחיוב חלקי משתנית, על פי החלטת ערכאת ערעור, מנוע בשל קביעות קודמות לדון בתיק עצמו, ומשניתנה הרשות. עניין זה מנוגד למושכלות יסוד, כאשר לטעמי קבלת גישה שכזו, אינה במקומה כלל, וחותרת תחת העיקרון שאין בעל דין בוחר לעצמו מותב, ובפרט בנסיבות הפרטניות כאן, ונוכח השלב הדיוני והכללים החלים עליו. ברור גם, מששונתה ההחלטה לגבי החלק שנדחתה לגביו הבקשה, והוחזר לדיון בפני מותב זה, הדברים ישקלו לגופם, ועל פי ראיות הצדדים, ולא על פי התרשמות קודמת ששונתה בערעור. כאמור, תחושה סובייקטיבית אינה מספקת בענייננו, ואין בנמצא כל בסיס אובייקטיבי המצדיק פסילה מלדון בתיק, וכאשר בצד הזכות לשפוט קיימת החובה לשפוט, ואין זה ראוי שבשל תחושה סובייקטיבית של בעל דין זה או אחר יועברו תיקים ממותב למותב.
לאור האמור, אני דוחה את בקשת הפסלות.
הוצאות הבקשה ילקחו בחשבון בסיום ההליך.