החלטה
מונחת בפני מחלוקת עקרונית, אשר התעוררה בין חברת גילאון השקעות (1979) בע"מ (להלן: "החברה"), לבין חברת אמ.אמ.ג'י עסקים בע"מ ומנהלה של האחרונה, מר יוסי גורביץ' (להלן: "המשיבים"), ואשר עניינה בקשה להגבלת כוחו של מצביע באספת נושים, וזאת בטענה לעניין אישי ההופך אותו ל"מצביע נגוע". בקשה זו מעלה, במלוא חריפותה, שאלה אשר לא אחת עמדה ברקע הסדרי נושים של חברות מול מחזיקי אגרות חוב, אולם מעולם לא הגיעה לכדי הכרעה חד-משמעית: מידת הנכונות של בית המשפט של חדלות פרעון לסווג נושה ספציפי כ"מצביע נגוע", ואי לכך לפסול או להתחשב במעמדו המיוחד בעת שקלול ההצבעות בהסדר הנושים.
עניין לנו בצדדים, אשר היו מסוכסכים ביניהם מזה זמן, בעניינים החורגים מגדר החברות והנשיה נשוא הבקשה. אף כי היקפו ומידת משקלו של הסכסוך שנויים אף הם במחלוקת, אין ספק כי בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים, מזה זמן קודם למאורעות נשוא בקשה זו. המשיבה אמנם מכחישה כי יש להגדירה כ"מתחרה עסקי" של החברה המבקשת. אלא, שהיא עצמה מציינת כי בעל השליטה במבקשת, יצא כשידו על התחתונה בתביעה שניהל כנגד חברות הקשורות במר גורביץ' (ראה פסק דינו של כב' השופט כבוב בת"א 48851-02-12, מטרת נ' אולטרה); אולם לשיטתה, בעל השליטה במבקשת התחמק מקיום פסק-הדין, מה שחייב נקיטת הליכים נוספים כנגדו. כמו כן, תלויה ועומדת תביעה מנוגדת, מטעם חברת אולטרה כנגד מר גורביץ', שלשיטת המשיבים אין בה ממש.
ביני לביני, כאשר החלה החברה המבקשת להקלע לקשיים, ופנתה למהלכים של הסדר נושים, רכשו המשיבות נתח מהותי מאגרות החוב שלה. זאת באורח אשר אין ספק כי הוא עשוי להופכן ל"גוש חוסם" אשר כוחו יפה למנוע אישור הסדר נושים ברוב המיוחס של 75% מערך הנשיה באספת הנושים הרלוונטית. מכאן למעשה, בסיסה ועיקרה של טענת המבקשת: לשיטתה, עניין לנו בנושה אשר – להבדיל מהנושים האחרים – רכש את נשייתו במתכוון בעת שהליכי הסדר הנושים הראשון כבר החלו, מתוך שאיפה להכשיל את ההסדר ולהפרע מבעל השליטה של המבקשת, אשר כאמור מסוכסך עם המשיבות בעניינים אחרים. מכאן אף עמדתו (אשר היא עצמה, להבדיל מפרשנותה) אינה שנויה במחלוקת ממשית, כנגד הצעות ההסדר השונות, תוך שאיפה ברורה למדי להביא לפירוק, והבהרה כי מבחינתו, הנכס המרכזי שניתן להפיק ממצב דברים שכזה, ואליו הוא מכוון, הינו זכויות תביעה כנגד בעל השליטה. המשיבות לעומת זאת, מבקשות למעט מחשיבות הסכסוך הקודם בין הצדדים; לשיטתן, עיקר ההליכים בין הצדדים הסתיימו עובר להצעת הרכש נשוא הסכסוך הנוכחי, אף כי הן מודות שבהמשך הוגשה תביעה כנגדן הן בידי אותו בעל שליטה, וכי קיים לפחות אף הליך אחד תלוי ועומד מצידן, להשבת כספים. טענתן המרכזית של המשיבות היתה, כי הצעת הרכש מנותקת לחלוטין מהסכסוך דלעיל, ונוצרה מטעמים עסקיים לגיטימיים: זיהוי "כשל שוק" באגרות החוב של המבקשת, אשר בגללו, ובהתאם להצהרות ששמעו באותה עת, יכולות היו להפיק רווח מהיר ועצום של כ-30%, בתוך זמן קצר. לשיטתן, עילות התביעה כנגד בעל השליטה אינן מייחדות אותן, אלא שייכות לנושים נוספים, ואילו המבקשת אינה מנסה אלא להסיט את תשומת הלב מהעיקר – העובדה כי הסדר הנושים שהציעה הינו הסדר בעייתי הראוי לדחייה.
הבעיה המונחת בפני, עניינה בחברות אשר חלק ניכר, אם לא מרכזי בפעילותן, אינה ייצור או ניהול עסקים במובן הקלאסי של המושג, אלא סחר-מכר במבנים משפטיים ובאגרות חוב, או כלשונה של המבקשת "רכישה ומכירה של חברות ציבוריות דלות תוכן", כמו גם אחזקה ומסחר במניות של חברות אחרות. מצב דברים זה, אף כי כמובן אין הוא שולל את תחולת דיני ההסדרים או שולל את הגנת בית המשפט, מצטרף לנקודות אחרות שעלו בתיק זה, ומעלה מספר תהיות על הדרך בה החלו מתערבבים דיני הקפאת ההליכים וחדלות הפרעון, בדינים אחרים לגמרי שעניינם מסחר בפיננסים, השתלטויות ומאבקים בין בעלי אחזקות ובעלי שליטה. אכן, אף כי כאמור אין מניעה מהחלת דיני חדלות הפרעון, מקום בו הדבר נדרש, עשויה להתעורר תהיה, עד כמה חברות מסוג זה, אשר ספק אם הן מעסיקות עובדים, מייצרות מוצרים בעלי משמעות או מבצעות פעילות אחרת אשר מעוררת אינטרס חברתי-כלכלי ממשי (מלבד כאמור, סחר-מכר בפיננסים, במניות ובהשקעות של אחרים), הן-הן החברות עליהן ביקש המחוקק להגן באמצעים הדרסטיים נשוא דיני הקפאת ההליכים. זאת, אף כי אין חולק שקיומן ופעילותן לגיטימית לכל דבר ועניין, כל עוד הינן סולבנטיות ופועלות על פי הדין. מנגד, ראוי להעיר, כי בנסיבות המקרה למצער, שני הצדדים שולחים ידם בפעילות מסוג דומה; וספק אם מתעוררת אבחנה מהותית ביניהן בעניין זה, באורח ההופך את האינטרס של אחת מהן לראוי יותר להגנה לפי דין. זאת, כפי שהיה ללא ספק קורה, מקום בו מאחד מצידי המתרס היתה עומדת חברה בעלת פעילות ממשית אשר עובדים רבים תלויים בה לפרנסתם.
בכך, אנו חוזרים למשל לשאלה העובדתית בעיקרה, שעניינה "מיפוי האינטרסים" של הצדדים, וזאת בעיקר ב"מועד הקובע" לענייננו, שהוא המועד בו רכשו המשיבות את הנשיה ואת "הגוש החוסם" במבקשת. לעניין זה אעיר, כי בית המשפט, במלוא הכבוד הראוי, אינו "בוחן כליות ולב", ואף אם היו נערכות בפני חקירות שתי-וערב של כל המעורבים, עניין שהיה אורך זמן רב (וככל הנראה מכריע מעצם כך את הסכסוך, זמן רב בטרם פסק הדין), ספק אם ניתן היה להשיג ראיה "צילומית" לאומד-דעתו המדוייק של מר גורביץ' באותה עת.אלא, שעל אומד-דעת ניתן וראוי להסיק מהנסיבות, והמסקנות ההגיוניות המתעוררות מהן. כך, אף בהליך פלילי שנדרשת בו דרגת הוכחה של מעל לכל ספק סביר; קל וחומר בהליך אזרחי, אשר נדרש בו נטל פחות בהרבה, והוא הוכחה בהתאם למאזן ההסתברות. קרי, בכל הנוגע לקביעה בעניין אומד-דעתו של מר גורביץ', ככל שהיא אמנם רלוונטית להכרעה, יש לעשותה לפי התרחיש שנראה סביר יותר ברמה העובדתית וההגיונית, בהתאם למסכת הראיות המפורטת שהניחו הצדדים בפני, כמו גם ההגיון או הבעייתיות שבגרסאותיהם.ראשית; במלוא הכבוד הראוי לטענות המשיבה, ואף אם אכן הסכסוך המשפטי שבין הצדדים אינו נוגע ישירות לחברה המבקשת או לדלת אמות ההסדר המוצע, אין ולא יכול להיות ספק כי הוא עמד ברקע במשך כל העת, ולא ניתן להתעלם ממנו. די לי לשם כך לעיין בטענותיה ובדרך הצגת הדברים מצד המשיבה עצמה, כי היא רואה בבעל השליטה במבקשת אדם לא אמין ולא ישר, מתחמק בשיטתיות מביצוע הסכמים ופסקי-דין; נראה שלא בכדי, המשיבות נוטות להשליך יהבן לא על הסדר שמשמעו שיתוף פעולה, אלא על זכויות תביעה כנגדו. בלא שאוכל "לצלם" את מחשבות הצדדים, די בדרך בה מתארות המשיבות את מר ייני בסעיף 3 לתגובתן, על סעיפי המשנה שלו, כדי להעלות תהיה אם יתכן משקיע או איש-עסקים סביר המבצע רכש מסיבי במניות השייכות לאותו בעל שליטה עצמו, בלא שדרך חשיבה זו "תרחף" מעל שיקולי או מערך הסיכון והסיכוי שהוא חושב עליו. אין ספק, כי בכפוף ליכולת לסתור, פעולה של רכש דווקא מול בעל שליטה כזה, "נצבעת" מעצם טיבה בצבעים שונים בתכלית מרכש של חלק מחברה שמנהל בעל שליטה הנחשב בעיני הרוכש לאדם ישר ואמין, שכדאי ומשתלם לנהל עימו עסקים אגב שיתוף פעולה.
שנית; בלא לקבוע, כמובן, כל פסול אינהרנטי בפעולת הרכש של המשיבות, אין ספק כי הפעולה עצמה הינה פעולה עסקית חריגה יחסית, שבאה לעולם כאשר כבר עמד על הפרק הסדר נושים ראשון, ועימו ההבנה הבלתי נמנעת כי המבקשת מצויה בקשיים. אף לשיטת המשיבות, הרי שהן זיהו "כשל שוק", אשר אפשר לנצלו לעשיית רווח של 30% תוך זמן קצר. בלא קביעת מסמרות לגבי "הניחוח" העולה ממהלך כזה הנעשה מול חברה בקשיים (אף אם כאמור הוא חוקי לכשעצמו), הרי עולה כאן תהיה אחרת, ונוגעת באורח ישיר יותר לענייננו: עניין לנו בחברה המצויה בקשיים (אף אם ניתן לטעון כי בשלב זה לא ברור עד כמה הם "סופניים"), המתנהלת תחת בעל שליטה, אשר המשיבות עצמן מתארות אותו במפורש כאדם לא ישר, מתחמק מביצוע פסקי-דין והסכמים. ואף אם תיאור זה שלהן אינו מהווה בשלב זה ראיה לנכונותו העובדתית, דומה כי הוא ראיה כבדת משקל לדרך בה הן עצמה ראו את מר ייני באותה תקופת זמן רלוונטית. כיצד, אם כך, ניתן להתייחס ברצינות לטענה לפיה התרשמו כל-כך מטענה מטעם חברה הנשלטת בידי אותו אדם עצמו, לפיה מצבה של החברה איתן, והיא עתידה לפרוע את כל חיוביה, וזאת אף בתרחישים מיטביים פחות מבחינת אי-הגעה להסדר חוב? אם עסקינן אכן באדם ששם לו לשיטה להתחמק מחיובים, כולל פסקי-דין, הרי במצב דברים כזה, מה רבותא אף אם דיווח כזה מצידו יכול להוות הפרה של דיני ניירות ערך? זאת, קל וחומר, מקום בו עסקינן לכאורה בהצהרות ותחזיות שממילא אינן לעולם בגדר "מדע מדוייק" – כגון יכולת של חברה לפרוע את חיוביה בעתיד, ולצאת כשידה על העליונה ממהלכים קשים הכוללים חתירה להסדר נושים?
מכאן למעשה, התהיה המהותית שהתעוררה אף בליבי בכל הנוגע להתנהלותן ומניעיהן של המשיבות. אכן, וודאי שלא היה די בכך, מקום בו היו הן נאשמות בהליך פלילי; בוודאי לא בלא עריכות חקירות פרטניות נוספות בעניין. אלא, שכפי שהערתי קודם לכן, עניין לנו בהליך אזרחי גרידא ולא בקביעת אשם פלילי. בנסיבות שכאלו, אף אם היקפה ומשקלה המדוייק של התהיה לעולם תהיה שנויה במחלוקת וקשה לקביעה מדוייקת, הרי שדי והותר באמור לעיל, כדי לקבוע כי לא ניתן להפריך כלל ועיקר את הגרסה לפיה הסכסוך מול מר ייני והחברות בשליטתו, הינם בעלי משקל באומד-הדעת שגילו המשיבות במועד הקובע, כפי שסביר להניח כי היו תופסים משקל מהותי בשיקוליו של כל איש עסקים סביר באותו מעמד, המחזיק באותן דעות על בעל השליטה במבקשת. במצב זה, רכשו נתח מכריע מאגרות החוב של חברה המצויה בקשיים, וזאת לשיטתן נוכח הצהרה מצד אדם, שלכאורה אין ולא היה צריך להיות להן כל אמון בו. יש לצרף לכך את העובדה הבלתי שנויה במחלוקת, כי "הנכס" שתפס את מירב המשמעות בשיקולי המשיבות, לכל אורך ההליכים, אינו אלא זכויות התביעה כנגד מר ייני, המוערכות לשיטתן בסכומי עתק. אכן; הוכחה מעל לכל ספק סביר אין כאן; אולם דומה כי יש בכך די והותר על מנת לקבוע, כי תרחיש אחד נראה הגיוני ומסתבר יותר מרעהו; התרחיש לפיו פעולת המשיבות שונה מפעולת סחר או רכש שגרתי, ומדובר במעין "נעיצת יתד" בלב אחזקותיו של יריב משפטי, שספק אם הן מאמינות מראש להצהרותיו; זאת, בעת שהן מזהות כי הוא מתחיל "להתנודד" ולגלות חולשה וקשיים. אף אם לא ניתן לשלול לחלוטין תקווה של המשיבות לעשות, בתרחיש מסויים, רווח מהיר וקל מהתמרון הפיננסי שביצעו, סביר יותר כי חשבו אף חשבו גם על האפשרות השניה – כי הרכש שביצעו יאפשר להן, בעתיד הקרוב, "להניח יד על גרונו" של גורם המסוכסך איתן קשות, באורח שיהיה נתון בידן לשבט או לחסד, ויאפשר להן ברצונן – לא רק להכשיל הסדר נושים שהצד האחר תלוי בו, אלא גם להוסיף כנגדו תביעה אישית נוספת, על סך נכבד ביותר.
די באמור לעיל, להבהיר כי מערך השיקולים הדומיננטי של המשיבות נראה על-פניו שונה באורח מהותי משיקוליהם של נושים אחרים, כולל מחזיקי אגרות חוב אשר השקיעו בחברה זמן ניכר קודם לכן, ובטרם החלו חששות ליציבותה, כמו גם דיבורים על הסדר נושים. בעניין זה אדגיש, כי לא בכדי אני נוקטת במונח "שונה", להבדיל מ"פסול" או "נגוע". חרף כל התהיות ואי-הנוחות שמעורר תמרון, שאף לשיטת עורכו, נועד לנצל מצב של חברה בקשיים לרווח פיננסי מהיר, הרי שעוסקים אנו בדיני עסקים, ולא בדיני מוסר; מה גם, שאין זה בטוח כלל ועיקר, כי קיים הבדל מהותי בין תמרוניה של המשיבה לעצם סוג העיסוקים בהם עוסקים שני הצדדים, כפי שתוארו על-ידם הם בכתבי טענותיהם.ואכן; ענייני מוסר לחוד, ושאלות בדבר שיקול עסקי דומיננטי לחוד. אמנם, השאלה בדבר נפקות מצבים כאלו במניות קולות באספת נושים לא נידונה פעמים רבות בפסיקת בית משפט זה, ואף כאשר עלתה, הרי שעלתה בעיקר בשולי הדברים או במסגרת אמרות אגב. זאת, כולל אמירתו החדשה של בית המשפט העליון ברע"א 2081/13 ויסקינד נ' נידר, כדלקמן:
"דומני כי במקום בו נרכש כוח הצבעה מכריע ביחס לקבוצת נושים מסויימת, לאחר שניתן צו הקפאת הליכים – כזה שיש בכוחו כדי להשפיע על ניסוחו של הסדר הנושים וסעיפיו ביחס לאותה קבוצת נושים, רשאי בית המשפט לבחון את המהות הכלכלית האמיתית המהותית שעומדת מאחורי ההסדר והנסיבות הספציפיות שהובילו לכריתתו"
אכן; בנסיבות המקרה, לא ניתן אמנם צו הקפאת הליכים. אולם חרף זאת, אין ספק כי הרכש נשוא המחלוקת נעשה לאחר שהחלו קשיים מתגלים בחברה, והצעת הסדר נושים עמדה על הפרק. זאת, במלוא הכבוד הראוי לגילויי הדעת האופטימיים לכאורה של החברה בקשיים והנהלתה, אשר על-פניו ספק אם המשיבות, אשר היו מסוכסכות זה מכבר עם אותו "מושך בחוטים", אכן סביר כי יחסו להן משקל רב, קל וחומר נתנו בהן אמון בלתי מסויג.זאת ועוד; בנקודה זו, כאשר באומד-דעת עסקינן, אין מנוס אף מלהתייחס לאמירות בא-כוחן דאז של המשיבות, אשר על עצם אמירתן אין מחלוקת ממשית בין הצדדים:
"בהנחה שכל הסכום הזה (שיתקבל מחברת הבת של המבקשת – ו.א) יחולק כדיבידנד, לא יהיה בכך מספיק כדי לפרוע את כל החוב לאג"ח, ולפיכך לא יהיה מנוס מלמנות כונס..."
ובהמשך:
"אני מעריך, שהאג"ח כן יגיע לפארי באמצעות מפרק, כך שהלקוח שלי ירוויח את הפארי בגין אג"ח שנרכש ב-90 אג'"
יפרשו זאת המשיבות ככל שיפרשו, הרי אמונה כנה במצב פיננסי איתן, אין כאן; לכל היותר, ובפרשנות הנוחה ביותר עבורן, עסקינן כאמור בנסיון לנצל קשיים עסקיים (וכאמור, של בעל-פלוגתא מר שלהן מעניינים אחרים) לרווח מהיר, וזאת תוך מחשבה מראש על הבאתו לפירוק, בכדי לעשות מכך רווח מהיר. בלא לקבוע מסמרות, עד כמה דרך התנהלות כזו ראויה כלל ועיקר להגנה, הרי די בכך בכדי לפגוע קשות באמינות כל טענה כי אכן היתה הסתמכות אמיתית וכנה על סיכויי הבראה ועמידה בחובות, ברמה כזו שעצם התבדותה (עניין שלצערי אינו נדיר כלל במקומותינו), מקימה עילת תביעה יחודית ורבת עוצמה כנגד בעלי השליטה.
כך או אחרת; עניין לנו בנושה, אשר הינו במובהק בעל אינטרסים שונים מהנושים האחרים, וזאת אף אם גם לנושים אחרים עומדות לכאורה עילות תביעה אישית כנגד בעל השליטה במבקשת. נושה זה לא רכש את נשייתו בהשקעה רגילה, אלא במצב דברים ומתוך מערך אינטרסים שאף אם אין מקום לתת לו "ציונים" הלקוחים מעולם המוסר, הוא שונה בתכלית מרכש או השקעה במהלך עסקים רגיל.זאת ועוד; בכך, חורג עניין זה מהבדלים בין נושים שמתמצים בדרך השקפה על הליך ההבראה או כוונות עסקיות להמשיך או שלא להמשיך בעסקים עם בעל השליטה או להשתלב בחברה לאחר ההסדר. אכן, מצבים אחרונים אלו נידונו מספר פעמים, ולא בכדי נאמר לעניינם (פר"ק 42576-02-13 משמרת נ' אלביט):
"טיבם של נושים שונים, שהם מעריכים סיכון וסיכוי באורח אחר, ומחשבים כדאיות כל אחד לפי דרכו וכוונותיו העסקיות – אולם יצירת הפרדה ותתי-קבוצות, קל וחומר פסילה של נושה מהצבעה בגין דרכו לנסות ולנצל את המצב שנוצר בעתיד, הינה פתרון שנראה מרחיק לכת, ושמא מרחיק לכת יתר על המידה"
(וראה גם ע"א 9555/02 זידאן זידאן ואח' נ' ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת ואח').
אכן; נקבע באותו עניין כי אין פסול בעצם ההתייחסות של נושה לחיוב (ובאותה מידה, אף לשלילה) להסדר המציע – למשל – המרת מניות להון, משום שהוא רואה אפשרות להשתלב בהמשך בהנהלת החברה, להבדיל מנושה אחר המעוניין לקבל כסף בלבד. אלא שעניין זה לחוד, ורכישת אגרות חוב בפתח הליכי הסדר (ובעניין זה, הכחשת המשיבה, כפי שתיארתי בפרוט, אינה אמינה בעיני ואני דוחה אותה), במטרה להביא את החברה בפירוק או לבצע על גבה רווח מהיר אגב גרירתה להליך כזה, לחוד והינו עניין שונה בתכלית. זאת ועוד; אף אם ניתן לגרוס כי אף כאן התוצאה עודה בלתי ברורה, הרי התוספת לפיה בין הצדדים כבר היה נטוש סכסוך עסקי מר קודם לכן, מטה בלא ספק את כף מאזן ההסתברות – לא בהכרח לכיוון פסילה גורפת של זכות ההצבעה, אולם בוודאי לכיוון התבוננות על הרוכש דלעיל כבעל אינטרס דומיננטי אשר הינו שונה באורח מהותי משל הנושים האחרים, היורד ונוגע לעצם רכישת מעמד הנושה, והוא חורג בהרבה אך ורק מניתוח שונה של כדאיות ההסדר המוצע.
אין ספק, כי במצבו של הדין כפי שהיה לפני שנכנס לתוקפו תיקון 19 לחוק החברות, מקרה שכזה היה ללא ספק מציב את בית המשפט בפני דילמה שכמעט ואין לה פתרון. אמנם, אף בדין דאז, טרם התקנת סמכות מפורשת לבית המשפט לאשר הסדר, בנסיבות חריגות, אף אם לא אושר באחת מאספות הסוג, חל הדין הכללי ועימו "העקרון המלכותי" של תום הלב. קרי, הצבעה של נושה באספות הנושים, חובה עליה להעשות בתום-לב ובדרך מקובלת; זאת, אף אם באותה עת לא נקבע סעיף חוק מפורש בדיני ההסדרים עצמם, המורה על כך באורח ספציפי, כשם שהוא מורה כיום, לאחר כניסת התיקון לתוקף.אלא, שטיבו של עקרון עמום הוא שהוא מופעל בזהירות, ובעיקר במקום בו לעיתים הגבול בין אינטרסנטיות עסקית גרידא לחוסר תום של ממש הינו דק ביותר. במצב דברים שכזה, בו לכל אספת סוג זכות וטו כמעט מוחלטת, ואילו "גוש חוסם" בתוכה מוחזק בידי נושה שעמדותיו והתנהלותו שנויים במחלוקת, ניצב בית המשפט אז, ובמידה מסויימת אף לאחר תיקון 19, בפני דילמה שאינה פשוטה. זאת, כאשר לכאורה אין בפניו חלופות רבות מלבד שלא ליתן משמעות ממשית לאינטרס השונה של אותו נושה, ולאפשר לו להפיל הסדר נושים שנראה כדאי לרוב הנושים האחרים; או לחלופין לפסול את הצבעתו ובכך לאפס למעשה את זכותו המוקנית לממש את זכות הנשיה שלו באספות, באורח שנראה כמנוגד לעקרון היסוד של דיני ההסדרים. זאת, בין אם במישרין, על-ידי הכרזתו כ"מצביע נגוע", ופסילת הצבעתו, ובין אם בעקיפין על-ידי אישור הסדר שלא זכה לרוב מיוחס של 75% מערך הנשיה בכל קבוצות הנושים, או לרוב מספרי של הנושים המצביעים. כל זאת, אזכיר, כאשר על-פניו לא היתה סמכות שכזו בדין, והדבר לכאורה נבע אך ורק מנטילת סמכות מרחיקת לכת מכוח עקרון תום-הלב.אכן, עניין לנו בבעיה, שהיתה קשה ביותר לפני התיקון, ואף לאחריו לא נפתרה כליל, אף כי המחוקק נתן עליה את דעתו והקנה לבית המשפט כלים מסויימים להתמודד עימה. אלא, שכבר באותה עת, ניתן פסק-דינו המקיף והמאלף של כב' השופט עילבוני בפש"ר (נצ') 401/09 הנאמן לחרושת מתכת בית השיטה נ' בנק הפועלים ואח'; במסגרת פסק-דין זה, נאלץ כב' השופט להתמודד במישרין עם אותה בעיה ו"לתפוס את השור בקרניו". באותו מקרה, דובר בהסדר נושים של קיבוץ, אשר תושביו היו תלויים בו לפרנסתם ולמניעת קריסה כלכלית מוחלטת. עם זאת, באחת מקבוצות הנשיה הרלוונטיות, התגלתה התנגדות נחרצת להסדר. באותה קבוצה, היו חברים שלושה נושים; אחד בעל היקף נשיה מכריעה, העולה בהרבה על 75%, ושניים בעלי נשיה מצומצמת בהרבה. שני הנושים האחרונים התנגדו נחרצות להסדר, ואי לכך, הרי לפי הדין לא עמד ההסדר בחובה לזכות ברוב מספר הנושים באותה קבוצת נושים רלוונטית. חרף זאת, בחר כב' השופט עילבוני לאשר את ההסדר.