פסק דין
התובע והנתבעת עוסקים בתיווך (לטענת הנתבעת במועד הרלבנטי לעניין לא היה רישיונו של התובע בתוקף, אולם ההכרעה בסוגיה כאמור אינה נדרשת, לאור התוצאה אליה הגעתי, כאמור להלן).
הנתבעת שימשה מתווכת מטעם מוכרת, הגב' חרדה זיידל, והיא פעלה למכירת דירתה. היא פנתה אל מתווכים שונים לצורך קידום הליך המכירה, בין היתר אל התובע.
בכתב התביעה טוען התובע כדלקמן: "התובע התקשר עם הנתבעת בהסכם לפיו יפעלו במשותף למכירת דירה ..... בהתאם למוסכם בין הצדדים, היה והדירה תימכר לקונה שהובא בתיווכו של התובע, יהא על הנתבעת לשלם לתובע סך שיהווה מחצית מעמלת התיווך, בסך של 30,000 ₪, שתקבל הנתבעת מאת המוכרים .... יצוין, כי לאחר בקשת הנתבעת להפחתת הסכום הנ"ל, סוכם כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 12,000 ₪ בלבד .... לאור ההסכמות הנ"ל, פעל התובע ללא לאות והיה הגורם היעיל והדומיננטי בזכותו בסופו של יום נמכרה הדירה לקונה שהובא בתיווכו – עו"ד דן ירושלמי" (סעיפים 4 – 7 לכתב התביעה).
הנתבעת טוענת כי היא שימשה מתווכת מטעם המוכרת ופעלה למכירת הדירה. התובע יצר עמה קשר וביקש לשתף פעולה במכירת הדירה, כאשר הוסכם שכל צד יגבה דמי תיווך מהלקוח שלו, היא מהתובעת והוא מהקונה.
לאחר בחינת כתבי הטענות, עדויות בעלי הדין והעדים ובחינת הראיות והמוצגים, נחה דעתי שדין התביעה להידחות. אקדים ואדגיש שאני מעדיף – באופן מובהק – את עדות הנתבעת והעדים מטעמה על פני עדות התובע. הגעתי למסקנה שלא הוסכם על תשלום כלשהו מצד הנתבעת לתובע; להלן הנימוקים שהביאו אולי לכלל מסקנה כאמור:
עדות הנתבעת משכנעת ומהימנה עלי והיא עדיפה על פני עדות התובע, שלא מצאתי מקום לקבלה.
גרסת התובע אינה עקבית ובעדותו נתגלתה סתירה בסוגיה עקרונית.
לו היה אוחז התובע בהסכם, חתום על ידו ועל ידי הנתבעת, לא הייתה מתגלעת מחלוקת. הנתבעת טוענת שלו נכונה הייתה גרסתו מקובל היה לערוך הסכם. הנתבעת העידה: "כשיש ערבוביה ואחד צריך לשלם לשני מהתיווך של עצמו אנשים מחתימים אחד את השני" (עמ' 9, ש' 27). עם זאת, התובע טען אחרת. לדידו: "לא מקובל לעשות הסכם בכתב כמו כעושים עם לקוחות. תלוי בהיכרות. עם משה שפק (המתווך מטעם הקונה – י.נ.) אני לא עושה" (עמ' 7, ש' 9 – 10). אני מעדיף את עדות הנתבעת על פני עדות התובע. המשמעות הינה, שהיעדרו של הסכם בכתב בין התובע לנתבעת מעיד על היעדר הסכמה בין הצדדים.
אשר לטענת התובע, לפיה עם המתווך משה שפק לא נערך הסכם בכתב, העיד מר שפק: "לשאלת בית המשפט, אני משיב שנראה לי שביני לבין התובע היה הסכם בכתב. אין לי כאן את ההסכם" (עמ' 15, ש' 6 – 7). הסתירה בין עדות התובע לבין עדות עד התביעה מטעמו, מר שפק (שאני מעדיף את עדותו על פני עדות התובע), נזקפת לחובת התובע. למעשה, כבר מכוח הסתירה כאמור (סתירה ביחס לסוגיה גרעינית, בלב המחלוקת) הגעתי למסקנה לפיה אין מקום לקבל את גרסת התובע.
אשר להיעדר עקביות בגרסת התובע: בעוד שהתובע מציין בכתב התביעה (בסעיפים 5– 7) שהוא הגיע עם הנתבעת להסכמה על הפחתת התמורה המגיעה לו, מסך של 15,000 ₪ ל – 12,000 ₪, ורק לאחר מכן ו"לאור ההסכמות הנ"ל"(סעיף 7 לכתב התביעה) הוא פעל ללא לאות והיה הגורם היעיל בביצוע העסקה, הרי שבעדותו לא נזכרה באופן ברור ומשכנע הטענה המתייחסת ל"הנחה" בתמורה המגיעה לו וגם בפנייתו אל הנתבעת – פנייה שנעשתה לאחר שהוא פעל זה מכבר לקידום העסקה – הוא דרש סך של 15,000 ₪ ("כפי שסיכמנו ..."; ראו הודעת דוא"ל מיום 3.5.2012, נספח לכתב התביעה), ולא את הסך של 12,000 ₪.
הוכח שהנתבעת קיבלה מהמוכרת תמורה בשיעור נמוך מהסכום הנטען על ידי התובע (כאמור, עדותה עדיפה על פני עדות התובע), ואין כל הגיון שהיא תסכים לשלם לתובע סכום המשקף את מלוא שיעור התמורה שהתקבלה אצלה מהמוכרת.
מעורבות התובע בעסקת המכירה מעוררת קשיים, באופן השולל את האפשרות לקבל את גרסתו.
הן הקונה, עו"ד ירושלמי, והן בנה של המוכרת, מר זיידל, העידו שהתובע – שלא היה מתווך מטעם מי מהם – דרש מכל אחד מהם לשלם לו סכומים שונים (לאחר שקיבל תשלום משמעותי ממתווך הקונה, מר שפק, ודרש תשלום ממתווכת המוכרת, הנתבעת; עמ' 11, ש' 23 – 24; עמ' 16, ש' 2 - 3). עדותם של עו"ד ירושלמי ומר זיידל מהימנה עלי ועדיפה על פני עדות התובע. התובע לא רשאי היה לפנות אל מי מהצדדים לעסקה בדרישה לתשלום כלשהו. פנייתו אליהם אינה אלא מהלך נפסד, אשר עשוי היה לטרפד את העסקה שהתגבשה.
התנהלותו כאמור של התובע – הפניית דרישות – שלא כדין – אל המוכרת והקונה לשלם לו תשלומים שונים, מעידה שאין מקום לקבל את גרסת התובע. התנהלות כאמור היוותה הצדקה לשלול ממנו תשלום כלשהו, אף לו היה בינו לבין הנתבעת הסכם מחייב (כאמור, הגעתי למסקנה שלא היה הסכם כאמור).
הנתבעת נשאלה מדוע ציינה במסמך ת/2 את גובה העמלה המגיעה לה. ההסבר שניתן על ידה (עמ' 18, ש' 14 – 18) מתקבל על ידי. אשר לאמור במסמך ת/3, הנתבעת העלתה טענות כבדות משקל כנגד התנהלות התובע והמסמך האמור (עמ' 9, ש' 9 – 17). לאור עמדתה החד משמעית של הנתבעת, היה על התובע – אשר מבקש להסתמך על המסמך - להניח תשתית עובדתית על אודות האותנטיות של המסמך. לא עלה בידי התובע לעשות כן. כאמור, באופן עקרוני מצאתי את עדותה של הנתבעת מהימנה ועדיפה על פני עדות התובע. על כן, אין במוצגים כאמור כדי לשנות מהמסקנה אליה הגעתי.
על כן, התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעת ע"ס 1,600 ₪, בתוך 30 יום. במסגרת פסיקת הוצאות ההליך הבאתי בחשבון את העובדה שהתקיימו שתי ישיבות ושהנתבעת חויבה לשלם לעדים מטעמה סך של 800 ₪.
זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי – בתוך 15 יום.
המזכירות מתבקשת לשלוח העתק מפסק הדין אל הצדדים.
ניתן היום, ט' כסלו תשע"ד, 12 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.