אמניר - תעשיות מיחזור בע"מ נ' ויתקין מרקט בע"מ ואח'

פסק - דין

לפני תובענה כספית בסדר דין מהיר לתשלום סך של 6,253.89 ₪ ליום הגשתה (16.12.2009).

א.ההליך והצדדים לו

1.ברקע ההליך הסכם מיום 18.5.2004 שנערך בין נתבעת 1 (להלן הנתבעת) לבין התובעת (להלן ההסכם). על-פי ההסכם התחייבה התובעת לספק לנתבעת שירותי פינוי פסולת קרטון מעסקה של הנתבעת (להלן השרות) בתדירות של אחת לשבוע. ההסכם נערך למשך שנתיים ונקבעו בו מנגנונים להארכת תוקפו מזה ולהפסקתו מזה [סע' 6 להסכם]. בתמורה לשרות התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת "סך של 300 ₪+מע"מ לכל חודש/פינוי כל מתקן" [סע' 5(א)(2) להסכם]. תנאי התשלום היו "שוטף+60 יום" [סע' 5(ג) להסכם].

2.התובענה הוגשה בגין שרותי פינוי שניתנו לנתבעת במהלך ינואר עד מאי 2005 ושתמורתם בסך נומינלי מצטבר של 3,568 ₪ לא שולמה על-ידי הנתבעת. לסכום זה התווספה ריבית פיגורים מוסכמת כקבוע בהסכם [בסע' 5(ה) לו]. התובענה נגד הנתבעת נסמכה על טענת הפרה יסודית של ההסכם. נגד נתבע 2, מנהל הנתבעת (להלן הנתבע), הוגשה התובענה בעילות של הרמת מסך ותרמית לפי סע' 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

3.העדה מטעם התובעת נחקרה על תצהירה על-ידי הנתבע. הנתבע לא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, בין במצורף לכתב-ההגנה ובין במועד מאוחר יותר קודם לדיון. בהסכמת הצדדים היווה כתב-הגנתו של הנתבע את עדותו הראשית בהליך זה. בא-כוח התובעת ויתר על חקירה נגדית של הנתבע. הנתבעת לא התגוננה ולא התייצבה לדיון.

ב.דיון והכרעה

1.התובעת ביקשה ליתן פסק-דין בהיעדר הגנה נגד הנתבעת, זאת בהסתמך על מסירת כתב-התביעה לידי הנתבע-מנהלה וחרף היעדרה של מסירה נפרדת ועצמאית לנתבעת. בקשה זו יש לדחות. מסירת כתבי בי-דין לחברה צריך שתיעשה בדרך של המצאה למענה הרשום. מענה הרשום של הנתבעת כפי שמופיע בדו"ח פרטי החברה אצל רשם החברות שונה ממען הנתבע [נספח 1 ל-ת/1]. המצאה למנהל הנתבעת אינה עשויה להיחשב מסירה כדין לנתבעת שעה שלא נעשה על-ידי התובעת ניסיון כלשהו לבצע מסירה לנתבעת במענה הרשום. בהיעדר ראייה למסירה כדין של כתב-התביעה וההזמנה לדין לנתבעת לא קנה בית-המשפט סמכות ליתן נגדה פסק-דין.

2.אף לגופו של עניין לא הוברר די הצורך הבסיס לחיוב הנתבעת במלוא הסכום שנתבע. ראשית, בהסכם ובתצהיר התובעת [ת/1 ונספח 2 לו] לא הובהר אם בסיס החיוב הוא חודשי גלובלי או בהתאם למספר הפעמים בהם ניתן השירות בכל חודש. הוראות ההסכם בנושא זה אינן ברורות. שנית, על-פי נספח 3 ל-ת/1 רק בשניים מתוך חמשת מועדי מתן השרות נשוא ההליך ניתן השרות בפועל ואילו בשלושת המועדים האחרים לא בוצע פינוי של פסולת נייר מעסקה של הנתבעת. עוד עולה מאותו נספח שבשניים מתוך חמשת מועדי השרות היה סטטוס הפעולה "לביצוע" ולא צוין במסמכי התובעת שהפעולה "בוצעה". הפער בין הנתונים העולים מנספח 3 ל-ת/1 לבין הסכום שנתבע על-בסיס מתן השרות במהלך חמשת החודשים הרלבנטיים לתובענה לא הובהר בכתב-התביעה או בראיות התובעת. לבסוף, לא הובא טעם בגינו הוגשה התובענה נגד הנתבעת בחלוף פרק זמן ניכר ממועד התגבשות החוב. במצב דברים זה ספק בעיני אם התובעת זכאית לריבית פיגורים, להבדיל משערוך על-פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, בגין מלוא התקופה שעד להגשת התובענה ובאופן שיש בו כדי לגרום להכפלת החוב הנטען.

3.מעמדו של הנתבע בנתבעת הוא מנהל ולא בעל מניות [נספח 1 ל-ת/1]. תיקון חוק החברות מס' 3 מתשס"ה צמצם את הדוקטרינה של הרמת מסך באופן שזו מאפשרת את ייחוס חוב החברה למי שהוא בעל-מניות בה, בהתקיים עילה לכך. באותו תיקון בוטלו הוראות בחוק החברות שמכוחן ניתן היה לייחס את חוב החברה לאורגנים שלה שאינם בעלי-מניות בה ולרבות מכוחה של דוקטרינת הרמת מסך [ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ 12-11 (לא פורסם, 16.10.2005)]. תיקון מס' 3 לחוק פורסם ביום 17.3.2005 והוראותיו הרלבנטיות לענייננו זכו לתחולה מיידית באופן שהן חלות על החוב נשוא הליך זה. מועד היווצרות העילה הוא המועד בו היה על הנתבעת לשלם לתובעת את חובה בגין מתן השרות בחודש הראשון עליו נסבה התובענה (ינואר 2005). על-פי תנאי ההסכם חל מועד זה ביום 31.3.2005, בו כבר היה התיקון בחוק החברות בר-תוקף. אני דוחה על כן את התובענה נגד הנתבע בעילת הרמת מסך.

4.לא מצאתי שבנסיבות המקרה דנן קמה עילה לחיובו האישי של הנתבע מכוחם של דיני התרמית. הנתבע אינו חתום על ההסכם אלא פלוני גיל הוכברג שתפקידו בנתבעת וזיקתו אליה לא הוכחו. אף לא הוכח שהנתבע ידע על-אודות חתימת ההסכם או מתן השרות לנתבעת על-פיו. עדת התובעת אישרה שלא התקיים קשר ישיר בין התובעת לבין הנתבע באשר להסכם וביצועו. על-פי אישור רו"ח הנתבעת שצורף לכתב-ההגנה הפכה החברה חדלת-פירעון וסיימה את פעילותה בשנת 2006, במועד שהוא מאוחר לקבלת השרות נשוא התובענה. מכאן שלא הוכח שקבלת השרות בחודשים ינואר עד מאי 2005 הייתה נגועה בתרמית שאותה יש לייחס לנתבע-מנהלה. בתוך כך לא הוכח שהנתבע אישית הציג לתובעת "הצג כוזב של עובדה, בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו" וכי הדבר נעשה באופן שהיה מכוון להטעות את התובעת ואף הטעה אותה בפועל. משלא התקיימו בנתבע יסודותיה של עוולת התרמית לפי סע' 65 לפקודת הנזיקין אין מנוס מדחיית התובענה נגדו אף בעילה זו.

ג.סיכומם של דברים

אני דוחה אפוא את התובענה.

מאחר שהנתבע ייצג עצמו, נמנע מהגשת כתב-טענותיו וראיותיו באופן המתחייב מתקנות סדר הדין ומהחלטת בית-המשפט מיום 21.6.2010 שהומצאה לו ואף לא הביא ראיות בפועל, איני עושה צו להוצאות וכל אחד מהצדדים יישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ב כסלו תשע"א, 19 נובמבר 2010, בהעדר הצדדים.