אמנו סופר נ' בוארון ואח'

פסק דין

התביעה יסודה בנזקים שנגרמו לרכב התובע בתאונה הנדונה. אין מחלוקת שמכונית הנתבעים פגעה בדלת מכונית התובע שנפתחה לכיוון הכביש. המחלוקת היא לגבי נסיבות פתיחת הדלת: לגרסת התובע דלת המכונית היתה פתוחה דקות ארוכות קודם לפגיעה; לגרסת הנתבעים התובע פתח את דלת המכונית באופן פתאומי, וכאשר הנתבע לא יכול היה להספיק לעצור את מכוניתו.

העידו בפני שני הנהגים המעורבים והוגשו מסמכים ותמונות. הוגש גם פרוטוקול הדיון בבית משפט לתביעות קטנות, בדיון שהתקיים בתביעה שהגיש הנתבע 1 נגד התובע בגין הנזקים שנגרמו לרכבו בתאונה. אציין כי דיון זה הסתיים בהסדר פשרה ולא קיים השתק פלוגתא מכוח פסק הדין שניתן.

בחנתי את העדויות והמסמכים והגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. עם זאת, בנסיבות העניין, אין מקום לפסיקת הוצאות.

בחינת עדויות שני הנהגים מעלה שלמרות האמור בכתבי הטענות, נסיבות התאונה אינן שנויות במחלוקת של ממש בין הצדדים. התובע העיד שהוא פרק סחורה ממכוניתו ולשם כך הוא פתח את הדלת האחורית שמאלית של מכוניתו, רכן פנימה והוציא סחורה. התאונה אירעה שעה שהוא עמד רכון לתוך הרכב. בתום חקירתו הסכים גם נהג הנתבעים שבעת התאונה התובע רכן למכוניתו והוציא דברים (עמ' 4 שורות 26 – 29). המחלוקת מתייחסת רק ביחס לשאלה אם הדלת היתה פתוחה קודם לפגיעה או שהיא נפתחה במפתיע, ולעניין זה עמד כל אחד מהנהגים על גרסתו.

עם זאת ולאחר בחינה נוספת של העדויות נראה שניתן להבין גם מחלוקת זו. כאמור גם הנתבע טוען שבעת התאונה התובע רכן אל מכוניתו והוציא ממנה דברים. מכאן שלא יתכן שהדלת היתה סגורה לחלוטין עובר לפגיעה. מאידך התובע העיד שהדלת לא היתה פתוחה לחלוטין, או כדבריו: "לא פתחתי את הדלת לרווחה" (עמ' 2 שורה 14). נראה שהמסקנה הסבירה ביותר היא שהתובע רכן לעבר המכונית כדי להוציא ממנה סחורה, ודלת המכונית היתה שעונה על גופו. התובע ביקש להוציא את הסחורה מהמכונית, התרומם וכתוצאה מכך הדלת נפתחה לרווחה. בדיוק אז הנתבע הגיח מאחור. לפיכך, כל אחד מהנהגים סבור שהאחר אחראי, הנתבע מאחר והדלת נפתחה במפתיע, והתובע מאחר ועוד קודם לכן הדלת היתה פתוחה. אלא שבנסיבות אלו, מתבקשת המסקנה לפיה דלת המכונית נפתחה לרווחה במפתיע שעה שהנתבע חלף לידה עם רכבו.

גם אם טעיתי במסקנתי האמורה ולא אלו נסיבות התאונה, לאחר בחינת עדותו של התובע הגעתי למסקנה שהוא לא הוכיח טענותיו במידה הנדרשת. יש להוסיף עוד זאת. תקנה 80(א) לתקנות התעבורה, קובעת שאין לפתוח את דלת המכונית אלא לאחר נקיטת כל "אמצעי הזהירות הדרושים להבטחת שלומם של עוברי דרך". חובה זו נגזרת הן מהאמור בתקנות התעבורה, והן מחובת הזהירות הרובצת על נהג כלפי עוברי הדרך. התובע לא עמד בחובה זו.

התוצאה היא שהאחריות לתאונה רובצת על התובע, ודין התביעה להידחות. כאמור החלטתי לא לחייב בהוצאות. הטעם לכך הוא שהנתבע צריך היה להאט נסיעתו עוד יותר שעה שהתקרב לרכב ולידו נהג הרוכן פנימה. גם אם אין בכך כדי להקים עילה לתביעה, אין מקום לפסיקת הוצאות.

התוצאה היא שהתביעה נדחית, ללא צו להוצאות.

המזכירות מתבקשת לשלוח לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום, כ"ו אדר א תשע"א, 02 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.