החלטה
הרקע
1.בחודש יוני 1989 הגיש הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") לבימ"ש המחוזי בחיפה תביעה כספית בסדר דין מקוצר נגד אמנונים חברה לעבודות עפר בע"מ (להלן: "החברה") והערבים לחובותיה כלפי הבנק – הנתבעים דשם הם התובעים דכאן (להלן: "התובעים") לתשלום יתרת החוב בחשבונה של החברה בסך של 991,996 ₪ (ת"א (חי') 940/89). התובעים הגישו בקשת רשות להתגונן, שהתקבלה, והתביעה הועברה לפסים של תביעה רגילה.
2.בחודש פברואר 1993 הגישו התובעים תביעה נגד הבנק ע"ס של 2 מליון ₪ (ת"א (חי) 165/93). בתביעה כנגד הבנק נטען שלא זו בלבד שהבנק אינו זכאי לתשלום כלשהו, אלא עליו להחזיר לחברה סכומי כסף נכבדים, בשל חיובי ריבית בשיעורים מוגזמים, קביעות שרירותיות של מסגרת אשראי וכפיית תכניות חיסכון. בנוסף לטענות שעניינן ניהול החשבון, טענו התובעים בכתב תביעתם (שהוגדרה כ"תביעה שכנגד" ותיקרא גם כך להלן), כי בשל התנהלות הבנק קרסה החברה ונגרמו להם נזקים שהבנק נתבע לשפותם בגינם.
3.בחודש אוגוסט 1996 לאחר שנסתיימה שמיעת הראיות בתיק, ניתן ע"י כב' השופט פינקלמן פסק דין בו דחה את טענות התובעים בתביעה (165/93) אותה כינה תביעה שכנגד. בקובעו כי לדעתו אין בתביעה שכנגד ממש. באשר לתביעה העיקרית, קבע בית המשפט כללים לעריכת חישוב יתרת החוב שבחשבון החברה, אולם לא פסק מהם הסכומים שעל צד זה או אחר לשלם למשנהו. על פסק הדין הוגשו ערעור וערעור שכנגד.
4.בית המשפט העליון דן בשני הערעורים במאוחד ודחה אותם בציינו כי תביעת התובעים (התביעה שכנגד) לפיה התנהגות הבנק גרמה להם לנזקים, נדחתה בשל כך שלא נמצאו ראיות לקשר הסיבתי בין פגמים שהיו בהתנהגות הבנק לבין התמוטטות החברה (ע"א 7162/96 וע"א 7287/96, כב' השופט אנגלרד 09/11/98).
5.בעקבות פסק הדין בערעור, ערך מומחה מטעם התובעים תחשיב באשר ליתרת החוב בחשבון והגיע למסקנה כי הבנק חייב לשלם לתובעים 7,622,807 ₪. גם הבנק מצידו ערך תחשיב אולם הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה ביחס לתוצאה הכספית של פסק הדין.
6.לנוכח המחלוקת בעניין סכום ההשבה, פנו התובעים לכב' השופט פינקלמן בבקשה למתן הבהרה לפסק הדין. בקשתם נדחתה בנימוק לפיו:
"משגמר בית משפט זה את מלאכתו שוב אין הוא יכול להתייחס לפסק דין שנתן גם חתם עליו, אלא בדרכים שהמחוקק קבע אותן."
7.בתאריך 14.2.02 פנה הבנק ללשכת ההוצאה לפועל בתל אביב בבקשה לביצוע פסק דין וטען כי יתרת חובם של התובעים לבנק מסתכמת ב-1,928,829 ₪. בתגובה הגישו התובעים בקשה בכתב בה טענו טענת "פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל.
8.בהחלטתו מיום 10.10.02, קבע כב' ראש ההוצאה לפועל, כי לנוכח העובדה שפסק הדין אינו קובע סכומים לתשלום, אין הוא מוסמך לדון בבקשות.
9.לנוכח התוצאה דלעיל, אשר מנעה מהתובעים לאכוף ביצועו של פסק הדין, הוגשה על ידם בתאריך 19.6.03 תביעה לתשלום הסך של 7,622,807 ₪ - הסכום שעל פי חוות הדעת שבידם, מהווה את יתרת החובה שחב להם הבנק.
10.כנגד תביעה זו הגיש הבנק, בין היתר, בקשה לדחייה על הסף מחמת השתק עילה לאור פסק דינו של השופט פינקלמן, אשר דחה את תביעת התובעים באשר לנזקיהם ומשכך, כך נטען, אין הם רשאים לשוב ולתבוע את הבנק בגין אותן עילות, ובהינתן שפסק דינו של השופט פינקלמן אושר על ידי בית המשפט העליון (באשר ערעורים הדדיים שהוגשו כנגדו נדחו על ידי כב' השופט אנגלרד).
10.כב' הרשם אזר ז"ל דחה את בקשת הבנק לדחות את התביעה דנן על הסף לאחר שהגיע למסקנה שדחיית התביעה הנגדית כוונה אך ורק לדחיית פיצויים על קריסת החברה וכל הכרוך בכך, אולם לא כוונה לדחות את החלק הכלול בסעיף 7 של התביעה הנגדית, והוא דרישה ליתרת החשבון (אם תעמוד) לזכות החברה.
11.החלטתו של השופט אזר שניתנה כתפקידו כרשם בית המשפט המחוזי בת"א, אושרה על ידי כב' השופטת דותן שדנה בערעור על החלטתו. כב' השופטת ארבל דחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינה של כב' השופטת דותן (ראו החלטתו של הרשם ד"ר עדי אזר ז"ל מיום 25.5.2004 בבש"א ת"א 17239/00 וע"א (ת"א) 04/ 2777 מיום 1/12/04 וכן רע"א 12018/04 מיום 7/3/05 בהתאמה).
12.הטיפול בתביעה הועבר כאמור לטיפולו של בית המשפט המחוזי מרכז עם הקמתו בשנת 2007. ביום 20/1/2009 הגיש הבנק תביעה שכנגד (שמהותה על פי הכתוב הוא הצהרתי) בגין חוב נטען של התובעים כלפיו. התביעה הוכתרה במספר של התיק דנן 5542-08-07. עד עצם היום הזה לא הוגשה על ידי הבנק בקשה להארכת המועד להגשתה וב"כ התובעים ביקש להוציאה מתיק בית המשפט. סוגיה זו תידון בהמשך.
13.במסגרת ניהול התביעה שבפני מונה כמומחה מטעם בית המשפט בהסכמת הצדדים עוה"ד ורו"ח אלמן. לאחר החלטות ביניים של בית המשפט ונוכח העובדה שמדובר בחשבונות בנק שהתנהלו בשנות השבעים והשמונים, היה צורך להגיע למסד נתונים ממנו ניתן יהיה לבצע את החישובים המתמטיים. לאחר שהצדדים הגיעו למסד נתונים מוסכם התעוררה ביניהם מחלוקת בדבר אופן ביצוע החישוב.
14.ביום 22.7.09 הגיעו הצדדים להסכמות שגובשו במסמך פרמטרים, אשר צורף לחוות דעתו הראשונה של רו"ח אלמן (להלן: "מסמך הפרמטרים"). כעולה ממסמך הפרמטרים, ביחס לחלק מהפרמטרים הגיעו הצדדים להסכמה בדבר אופן החישוב. ביחס לחמישה פרמטרים אשר פורטו בסעיפים 5-9 למסמך הפרמטרים, נותרו הצדדים חלוקים בדבר דרך חישובם, והיה על בית המשפט להכריע אפוא בדבר.
15.ביום 24/8/2010 ניתנה החלטה בחלק מהפרמטרים שבמחלוקת למעט שניים: שיעור הריבית בה תזוכה יתרת זכות בחשבון וחיוב החשבון בגין מה שכונה על ידי הצדדים "תקבולי דירת וינברג". לאחר שנערך דיון בין הצדדים בשני פרמטרים אלה, הציע בית המשפט הצעת פשרה בקשר לדירת ויינברג. ביום 16/3/2011 ניתנה החלטה בקשר לשיעור הריבית בה תזוכה יתרת הזכות בחשבון. ההחלטה הופנתה לרו"ח אלמן, המומחה מטעם בית המשפט, על מנת שיחשב, על פי הפרמטרים שנקבעו, מהי יתרת חשבונה של אמנונים בבנק נכון ליום 30/6/89.
16.ביום 26/4/11 ניתנה חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ולפיה יתרת החשבון של אמנונים בבנק, מחושבת נכון לסוף יום 30/6/89 הינה יתרת זכות בסך של 1,038,748 ₪. נדרשה אפוא החלטה שיפוטית כיצד לשערך סכום זה. שהוא כאמור נכון לסוף יוני 1989.