אמנון סלע נ' בנק דיסקונט ואח'

1. ערעורים על החלטות בית משפט השלום בחיפה (השופטת מ' קלמפנר נבון), מיום 2.4.2017 ומיום 15.5.2017, בה"פ 59997-10-13 ובה"פ 35410-10-13 שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער. ביום 8.6.2017 הוגשה בקשה מוסכמת לאחד את הדיון בערעורים.

2. המערער הוא אביה של רשמת ההוצאה פועל א' סלע הקש (להלן: הרשמת). בעבר, הגיש המשיב 1 בערעורים (להלן: הבנק), תביעה כספית, בין היתר, נגד המערער, נגד בתו (בטרם מונתה לרשמת), ונגד אחר לתשלום כספים בגין הלוואה מובטחת במשכנתא שהוטלה על דירה בנהריה; במהלך ההליך התברר כי הדירה נמכרה על ידי הרשמת לצדדים שלישיים. הצדדים השלישיים והרשמת הגישו מצדם תביעה נגד הבנק. הדיון בתביעות אוחד. בין היתר, הוגשו חוות דעת גרפולוגיות לבדיקת מיהות החתימות על מסמכי מכירת הדירה לצדדים השלישיים. ביום 14.2.2012 הגיעו בעלי הדין להסדר פשרה בתביעות וניתן פסק דין מותנה, על פיו ישולם סכום של 400,000 ש"ח לבנק בתוך 90 ימים. נקבע, כי הרשמת לא תשתתף בתשלום זה. משלא שולם הסכום, נקט הבנק בהליכי הוצאה לפועל נגד המערער ונגד הצדדים השלישיים. אז עתר המערער להצהיר כי הסדר הפשרה המותנה בטל ומבוטל. המשיב 3 בשני הערעורים הגיש תובענה מצדו. הדיון בשני ההליכים אוחד ונקבע לשמיעת ראיות. במהלך חקירתו הנגדית של המערער, ביום 2.4.2017, פנה בית המשפט למערער מחוץ לפרוטוקול הדיון ושאל אותו האם ברור לו שקבלת תביעתו, משמעותה היא ביטול פסק הדין המותנה והחזרת הדיון לבית המשפט, כך שתעמוד תביעה כנגד בתו, באופן העלול לעלות לה במשרתה ולפגוע בקריירה שלה. על יסוד דברים אלה, ביקש המערער כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בעניינו.

3. בית המשפט דחה את בקשת הפסלות. בית המשפט קבע כי הטענה נטענה "בשפה רפה" וכי המערער לא הסביר "הכיצד הוא מבקש לייחס לבית משפט זה את אותו משוא פנים נטען". ממילא, כך נקבע, "לא נטען ואף לא נראה בענייננו" כי ניתן לראות בהליך כולו "משחק מכור". נפסק, כי אין חשש ממשי למשוא פנים "כאשר בית המשפט מוודא כי אכן הצדדים ערים לכל אשר התרחש ככל שהסעדים המבוקשים על ידם יתקבלו אכן במסגרת פסק דינו של בית משפט". על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית משפט זה – ע"א 3345/17.

4. ביום 20.4.2017 הגיש המערער בקשה שניה לפסול את בית המשפט מלדון בעניינו. לטענתו, בעקבות הדיון מיום 2.4.2017, שוחח בא-כוחו עם הרשמת, שמסרה לו כי בית המשפט (השופטת מ' קלמפנר נבון) יושב כערכאת ערעור על החלטותיה כרשמת הוצאה לפועל. המערער טען כי עובדה זו לא נמסרה לצדדים על ידי בית המשפט מיזמתו, לא הייתה ידועה למערער או לבא-כוחו קודם לכן, וכי מדובר בפגם מהותי העולה כדי הפרת חובת הגילוי הנאות באופן המקים חשש ממשי למשוא פנים נגדו. המערער הודיע כי הגיש תלונה נגד השופטת מ' קלמפנר נבון לנציב תלונות הציבור על שופטים (להלן: הנציב), וטען כי גם למען מראית פני הצדק על בית המשפט לפסול עצמו. הבנק התנגד לבקשה.

5. בית המשפט דחה את בקשת הפסלות השניה. בית המשפט קבע כי בינו לבין הרשמת לא קיימת כל "קרבה" המקימה חשש למשוא פנים בניהול המשפט. נפסק, כי העובדה שבתו של המערער מכהנת כרשמת הוצאה לפועל בחיפה הייתה ידועה למערער, וכי למרות זאת בחר להגיש את תביעתו בבית משפט השלום בחיפה, ששופטיו משמשים ערכאת ערעור על החלטות בתו. זאת, על אף שיכול היה להגישה בכל אחת מבתי השלום במחוז. בית המשפט הוסיף, כי כל שופט בבית משפט השלום בחיפה הוא ערכאת ערעור סטטוטורית על החלטות רשמי ההוצאה לפועל. ואכן, ערעורים אלה נשמעים, כדבר שבשגרה, על ידי כל השופטים הדנים בעניינים אזרחיים, למשל בתקופת הפגרה. בית המשפט ציין כי קיים נוהל שלפיו במקרה שבו מוגשת תביעה על ידי קרוב משפחה של עובד מערכת בתי המשפט, מחויב העובד למלא "הודעה על מעורבות קרוב משפחתו בהליך שיפוטי". צוין, כי נוהל זה אינו חל על עובדי רשות האכיפה והגביה, ואילו היה חל הרשמת היא זו שהייתה צריכה לדווח כאמור. לפיכך, קבע בית המשפט כי העובדה שהוא משמש ערכאת ערעור על החלטת הרשמת אינה מקימה עילת פסלות, כי לא קיימת חובת גילוי כנטען וכי ממילא הדברים היו ידועים וגלויים למערער טרם הגיש את תביעתו.

           עוד נפסק, כי מראית פני הצדק אינה "עילת פסלות בפני עצמה כי אם מהווה שיקול במקרים בהם כפות המאזניים מאוזנות בין שאלת החשש הממשי, למשוא פנים בפועל". נקבע, כי במקרה דנן אין חשש למשוא פנים ממשי ואף לא קיים חשש בפועל. הוסף, כי הגשת תלונה לנציב אינה מקימה, כשלעצמה, עילת פסלות. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית משפט זה – ע"א 4281/17. טענות המערער יובאו יחד להלן.

6. ראשית, טוען המערער כי הדברים שאמר בית המשפט בדיון מיום 2.4.2017  אינם נכונים, ראוי היה שלא ייאמרו, וכי הם מקימים חשש ממשי למשוא פנים המחייב את פסילתו של בית המשפט. מדובר, לדבריו, באיום משתמע על המערער כי במידה שיעמוד על תביעתו, עלולה להיפגע הקריירה של בתו. לדעת המערער, מדובר בפגיעה בטוהר ההליך המשפטי, בפגיעה חמורה ובלתי מידתית בכבודו של המערער, כמו גם בהפעלת לחץ פסול ואסור עליו לזנוח את תביעתו נוכח כהונת בתו. לדעת המערער, נושא משרה שיפוטית זכאי גם הוא ליומו בבית המשפט; הגשת תביעה כספית נגד נושא משרה אין משמעותה פגיעה בקריירה שלו או במשרתו. לכן, לדעת המערער, ההנחה הבסיסית של בית המשפט מוטעית ושגויה. לטענת המערער, האופן שבו נאמרו הדברים אינו ראוי, חמור מאוד והשתמע מהם איום עליו. במיוחד, כשהרשמת אינה בעלת דין בתביעות הנדונות ותביעת הבנק אינה מונחת לפני בית המשפט. לכן, לדעת המערער, הדברים מקימים חשש ממשי למשוא פנים ומלמדים באופן ברור כי דעתו של בית המשפט ננעלה, שאחרת לא ניתן להבין מדוע סבר שקבלת תביעת המערער תפגע במשרת בתו. בכך, לדעת המערער, חרג בית המשפט מסמכותו.

7. המערער שב וטוען כי בית המשפט הפר את חובת הגילוי הנאות והסתיר מבעלי הדין את העובדה כי הוא יושב דרך קבע כערכאת ערעור על החלטות בתו הרשמת, במקביל למותב נוסף. לכן, לדעתו, עילת הפסלות קמה שכן בית המשפט ידע היטב שהמערער הוא אביה של הרשמת. לדברי המערער, אין מקום לבוא בטרוניה כלפיו על שהגיש תביעתו דווקא לבית משפט השלום בחיפה ואין בכך כדי להצדיק את הפרת חובת הגילוי הנאות על ידי בית המשפט. לדברי המערער, הוא גילה זאת במסגרת שיחה טלפונית שערך בא-כוחו עם הרשמת, בעקבות התבטאות בית המשפט בדיון מיום 2.4.2017. לטענת המערער, מדובר במקרה מובהק בו לשופט יש הכרות מוקדמת ויחסים מיוחדים עם קרוב בדרגה ראשונה של בעל הדין המופיע לפניו. לדידו של המערער, אין כל הבדל בין רשמת הוצאה לפועל לבין רשם או שופט בבית משפט – שניהם נושאי משרה שיפוטית. לכן, לדעתו, קמה חובה לבית המשפט למסור עובדה זו לצדדים מיזמתו. לטענת המבקש, הפרת חובת הגילוי מקימה חשש ממשי למשוא פנים המצדיקה כשלעצמה את פסילת בית המשפט. המערער מפנה להחלטות בבקשות להעברת מקום דיון בהן קבעתי כי משיקולים של מראית פני הצדק יש להעביר את התיק לבית משפט אחר, ומבקש לגזור גזרה שווה. הוא מוסיף כי יש בהגשת התלונה לנציב על ידו כדי להטות את הכף לעבר פסילת בית המשפט.

8. ביום 30.4.2017 נעניתי לבקשת הבנק להגיש את תגובתו לע"א 3345/17. הבנק מבהיר כי בניגוד לטענת המערער, התביעה נגד הרשמת לא נדחתה אלא שנקבע כי היא לא תשתתף בתשלום. במצב דברים זה, לדבריו, קבלת תביעת המערער משמעותה היא חידוש הדיון בתביעת הבנק, כשהרשמת היא אחת הנתבעות בתביעה. לפיכך, טוען הבנק כי לא ייפלא שבית המשפט, שהבין כי עלול להיווצר מצב שבו הרשמת עלולה לצאת נפסדת מקבלת תביעת אביה, אמר את הדברים שאמר. הבנק מוסיף, כי בקשת הפסלות הועלתה רק בסוף דיון ההוכחות. בנסיבות אלה, לדעתו, לא רק שאין בה ממש ואף לא בערעור, אלא שמלכתחילה העלאת הטענה נעשתה בחוסר תום לב במטרה למנוע מבית המשפט ליתן פסק דין. משכך, לטענת הבנק, אין ממש בטענה בדבר משוא פנים כביכול, המיוחסת לבית המשפט.