החלטה
בפני בקשה מטעם הנתבעים לאפשר להם לזמן עד נוסף מטעמם, אשר לא הוגש תצהיר עדות ראשית שלו. הבקשה הועלתה בעל פה בתום ישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק, בה נשמעו פרשת התביעה וכן עדותו של נתבע 1 (להלן: "הנתבע"), שהינו העד היחיד שהוגש תצהיר שלו מטעם הנתבעים.
התובעים הגישו נגד הנתבעים תביעה שענינה פרסום לשון הרע, בעקבות מכתב מיום 12.7.09 ששלחו הנתבעים למשרד לעניני דתות, המתיחס לתובעים, רב ובלנית (להלן: "מכתב הדיבה"). אחת הטענות שהועלו במכתב הדיבה הינה, כי התובעים העסיקו עובד זר סיני העובד אצל נתבעת 2 (להלן: "העובד הזר" ו"הנתבעת"), בביצוע עבודות בביתם ללא אישור.
בענין זה טוענים הנתבעים, כי עומדת להם הגנת אמת הפרסום, לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), שכן בתאריך 9.7.09 ראה הנתבע את תובע 1 (להלן: "התובע") לוקח את העובד הזר ממקום מגוריו, ומסיעו ברכבו לביתו.
גרסת התובע בענין זה, כעולה מתצהירו, הינה, כי הסיע עובד סיני שביקש "טרמפ". יצוין כי זו היתה גרסתו אף בתצהיר תשובות לשאלון שנשלח לו על ידי הנתבעים.
ביום 25.2.10 הוריתי לצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית, תחילה התובעים ואחר כך הנתבעים. עוד קבעתי בהחלטתי, כי "הצדדים לא יהיו רשאים להעיד עדים אשר ניתן היה לקבל את עדויותיהם הראשיות בתצהירים, אלא אם קיימת סיבה מוצדקת לאי הגשת תצהיריהם".
כאמור, הגישו הנתבעים מטעמם רק תצהיר של הנתבע.
בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 17.6.10 נשמעה פרשת התביעה, והעיד הנתבע.
במהלך עדותו נשאל התובע, האם הוא מכיר את העובד הזר שהסיע, והשיב בשלילה. לדבריו, היתה זו הפעם הראשונה שראה אותו (עמ' 15 שו' 9-10 לפרוטוקול).
הנתבע טען במהלך עדותו, כי העובד הזר הועסק בבית התובעים מטעם הנתבעת, ועל כן התובע הכיר אותו (עמ' 25 שו' 16-21 ועמ' 26 שו' 10-13 לפרוטוקול).
בתום שמיעת עדות הנתבע ביקשו הנתבעים לקבוע ישיבת הוכחות נוספת, ולזמן אליה לעדות את העובד הזר. ב"כ הנתבעים טען, כי מלכתחילה בחרו הנתבעים שלא להגיש תצהיר שלו, הן בשל קשיי שפה והן על מנת שלא להעמידו במצב בו הוא נדרש להעיד על מעשים בלתי חוקיים שעשה. ואולם לאור טענת התובע, כי אינו מכיר את העובד הזר, הם מבקשים להעידו מטעמם, הן בשאלת היכרותו עם התובע, והן ביחס לשאלה, האם ביקש טרמפ מן התובע, או שנלקח לביתו לשם ביצוע עבודות. ב"כ הנתבעים ביקש, כי יקבע דיון דחוף לשמיעת עדותו של העובד הזר, שכן הוא צפוי לשוב לסין ביום 10.7.10.
התובעים התנגדו לבקשה. בא כוחם טען, כי העובד הזר הינו עובד של הנתבעת, והנתבעים בחרו שלא להעידו מטעמם. הבקשה להעידו כעת הינה ניסיון מצד הנתבעים לשפר עמדות, לאחר שהעדויות כבר נשמעו.
תקנה 168(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") קובעת:
"לא הגיש בעל הדין תצהיר של עד כפי שנדרש על פי תקנה זו או על פי תקנה 143, לא יורשה להביא את העד או להוכיח את העובדה, אלא אם כן שוכנע בית המשפט, על פי בקשת בעל הדין הנתמכת בתצהירו, כי התצהיר לא הוגש מסיבות מוצדקות".
ב"כ הנתבעים ציין בטיעונו בפני, כי הנתבעים בחרו שלא להגיש תצהיר מטעם העובד הזר, בשל קשיי שפה ובשל חוסר רצונם של הנתבעים להעמידו במצב שידרש להעיד על מעשים בלתי חוקיים שעשה. סיבות אלה אינן מהוות "סיבות מוצדקות" לאי הגשתו של תצהיר מטעם העובד הזר. אוסיף, כי גרסתם העובדתית של התובעים, כי התובע הסיע ב"טרמפ" את העובד הזר, היתה ידועה לנתבעים עוד בטרם הגשת תצהיריהם, שכן היא עולה מכתבי הטענות, מתצהיר התשובות לשאלון מטעם התובע, ומתצהירי העדות הראשית של התובעים.
ואולם איני סבורה, כי בחינת הסוגיה שבפני מתמצית בד' אמותיה של התקנה הנדונה. בית המשפט מוסמך להתיר הבאת ראיות נוספות, במקרים המתאימים, אף לאחר שלב הסיכומים, ואפילו בשלב הערעור (תקנה 457 לתקנות). משכך, אין כל היגיון בגישה, כי בית המשפט אינו מוסמך, במקרים המתאימים, להתיר לנתבע להעיד עד נוסף מטעמו, כאשר הבקשה מועלית עוד בטרם הסתיימה פרשת ההגנה, אף אם מחדלו של הנתבע באי הגשת תצהיר של העד לא נבע מסיבות מוצדקות. לא אחת נפסק, כי:
"מטרתו של ההליך המשפטי היא לעשות צדק בין הצדדים על יסוד בירור העניינים השנויים במחלוקת ביניהם, ויש לאפשר, ככל הניתן, תיקון פגמים דיוניים המונעים בירור אמיתי של הסוגיה, כאשר הדבר אינו גורם עוול מהותי לצד השני. ראו והשוו ע"א 189/66 ששון נ' קדמה בע"מ פ"ד כ(3) 477; ר"ע 551/83 ברגר נ' ונטורה לח (1) 266, בע' 274; רע"א 1465/97 ברש נ' פרנקל (לא פורסם)" (רע"א 7151/98 יצחק כץ - רו"ח נ' אביגדור יצחקי - רו"ח).
ברע"א 1465/97 ברש יואב נ' פרנקל אלונה, נדון בבית המשפט העליון ענינם של נתבעים, אשר לא הגישו כלל תצהירי עדות ראשית במועד שקבע בית המשפט. בקבלו בקשה מטעמם להארכת מועד להגשת תצהיריהם קבע בית המשפט העליון כדלקמן:
"התנהגות המבקשים ראויה לגנאי. משחייב בית המשפט בהגשת תצהירים וקצב את המועד לכך, לא היו המבקשים רשאים לעשות דין לעצמם, להמנע מלהגיש תצהירים במועד, להגיש תחת זאת בקשה לסלוק על הסף, ולאחר חלוף המועד להגיש בקשה להארכתו.
אף על פי כן נראה לי כי דין הבקשה להתקבל.