אמיר נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

לפני ערעור על החלטת הוועדה לעררים מיום 11.3.12 (להלן גם: "החלטת הוועדה"), במסגרת הליך החמרה, לפיה למערערת 0% נכות בגין פגיעתה בעמוד שדרה מותני בתאונת עבודה מיום 7.10.08.

החלטת הוועדה נשוא הערעור ניתנה בעקבות פסק דינו של בית דין זה מיום 11.10.11 (תיק בל 59655-03-11), אשר נתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, כדלקמן:

"יוחזר עניינה של המערערת לוועדה הרפואית לעררים, על מנת שתשקול שוב הענקת נכות בעמוד שדרה מותני. תשומת לב הוועדה שעסקינן בטענת החמרה ובמידה ותמצא הוועדה שההחמרה אינה קשורה לתאונה שהוכרה יהיה עליה לנמק את עמדתה ולהצביע על המקור להחמרה".

טענות הצדדים:

לטענת המערערת, בהחלטת הוועדה נפלו פגמים. טענותיה העיקריות של המערערת, במסגרת נימוקי הערעור, הטיעונים והדיון שנערך, הינן כדלהלן:

א.הוועדה טענה כי אינה יכולה להעניק נכות מאחר שוועדה קודמת, מיום 9.8.09, קבעה כי לא נותרה נכות בעמוד שדרה מותני. ועדה הדנה בהליך החמרה דנה מחדש במצב המבוטח. ולפיכך, טענה כי קביעה קודמת של ועדה היא "חלוטה" שומטת את הבסיס למוסד החמרת המצב ואין לה זכות קיום או בסיס חוקי.

ב.אין כל קשר בין התאונה המאוחרת לתאונת העבודה, שהמערערת עברה ביום 6.4.10, לבין החמרת מצבה של המערערת. בתאונה זו לא נפגעה המערערת בעמוד שדרה מותני. על המשיב חובת הוכחת הטענה בדבר הקשר עם התאונה הנוספת והוא נכשל בה.

ג.הוועדה אימצה את הממצא הרפואי לפיו יש לקבוע נכות בשיעור 10% בשל הגבלת תנועה ולא סיפקה מקור מוכח אחר להגבלת התנועה של המערערת.

ד.המשיב פועל בשרירות, בחוסר סבירות ובחוסר סמכות.

המשיב התנגד לעמדת המערערת, מן הנימוקים העיקריים הבאים:

א.בהחלטת הוועדה לא נפלה כל טעות. למערערת נקבעו 0% נכות בגין פגיעה בגב תחתון בתאונה מיום 7.10.08. בתאריך 6.4.10 אירעה למערערת תאונה נוספת (להלן: "התאונה השנייה"), אשר שלושה חודשים לאחריה הוגשה התביעה להחמרה.

ב.הוועדה דנן שמעה את המערערת ביום 20.11.11, ביקשה המצאת תיק רפואי והודיעה שתתכנס שוב ללא נוכחות לאחר מכן. ביום 11.3.12 דנה הוועדה ומצאה כי מצבה הנוכחי של המערערת אינו קשור לפגימה שהוכרה.

ג.הוועדה הסכימה עם ממצאי חוות דעתו של ד"ר רמי, אך סברה שאין לייחס את הנכות לפגימה שהוכרה.

דיון והכרעה

5.לאחר שעיינתי במסמכים המצויים בתיק ולאחר ששבתי ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. להלן אפרט את נימוקי הכרעתי.

הלכה פסוקה וידועה היא בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע, כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)). עוד נקבע, כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדית של הוועדה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 בן צבי – המוסד לביטוח לאומי, (22.6.2006)).

הלכה היא כי כאשר מוחזר עניין לדיון מחודש בוועדה על פי פסק דין, על הוועדה להתייחס אך ורק לאמור בהחלטת בית הדין ולפעול על פי הנחיותיו. כמו כן, במקרה של ערעור על החלטת הוועדה ביקורתו השיפוטית של בית הדין מוגבלת לבחינת השאלה אם הוועדה מילאה אחר האמור בפסק הדין. דב"ע (ארצי) נא/29 – 01 פרנקל – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160; עב"ל (ארצי) 114/07 עורקבי – המוסד לביטוח לאומי, (לא פורסם, 8.1.2008).

6.בעניינו, הוועדה דנה בעניינה של המערערת, ביקשה את תיקה הרפואי בישיבה ראשונה, מיום 20.11.11, והחליטה ביום 11.3.12 כדלהלן:

"לאור הממצאים בתיקה הרפואי עולה כי חל אירוע נוסף 3 חודשים טרם הגשת התביעה להחמרה. לכן הוועדה לא מוצאת קשר בין החמרה לבין התאונה הנדונה מ 7.10.08.