החלטה
רקע
1.בפני בקשה לביטול עיקולים זמניים שהוטלו במעמד צד אחד, ולגביהם התקיים דיון במעמד שני הצדדים. יוער, כי לאור הסכמה דיונית, צומצמו העיקולים מייד לאחר הדיון, וחלקם בוטל לאחר מכן.
2.להטלת העיקולים קדמו הליכים שמן הראוי לפרטם:
התובעת זכתה בפסק-דין בהעדר התגוננות, וההליכים עוכבו לאחר שהוגשה בקשה לבטלו.
לימים, לאור בקשה שנועדה לאפשר הטלת עיקול זמני במסגרת ההליך לביטול פסק-הדין, ניתנה החלטה לפיה המשך עיכוב ההליכים יותנה בהפקדת ערבון בסך 50,000 ₪. לאחר ארכה שביקשה הנתבעת, הופקד סכום הערבון בקופת בית המשפט.
לאחר מכן, נדונה לגופה הבקשה לביטול פסק-דין ונדחתה, תוך שניתנה שהות לנתבעת לערער על החלטה זו, ולשם כך עוכב חילוט הערבון באופן זמני. ערעור אכן הוגש, ובהליך-ביניים במסגרתו, ביטלה ערכאת הערעור את עיכוב חילוט הערבון, וזה חולט והועבר לתובעת.
דא עקא, שבסופו של יום ביטלה ערכאת הערעור את ההחלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק-דין, וכן ביטלה את פסק-הדין, אגב חיוב הנתבעת בהוצאות התובעת בסך 8,500 ₪, ואגב מתן החלטה להשבת סכום הערבון בניכוי סכום ההוצאות.
הבקשות שבפני
3.בעקבות פסק-דין זה הוגשה הבקשה לעיקול זמני, שם עתרה התובעת לעיקול עצמי על סכום הערבון, וכן לעיקול בבנקים ואצל לקוחות של הנתבעת. נימוקיה התבססו על עצם אי-תשלום החוב הנטען, על חולשת טענות ההגנה, כפי שעלו בבקשה לביטול פסק-דין, וכפי שבאו לידי ביטוי בהחלטה הדוחה בקשה זו (וכן בפסק-הדין של ערכאת הערעור), על הקושי הנחזה בגיוס סכום הערבון, לאור הצורך בארכה להפקדתו, וכן על דו"ח שהפיקה חברת דן אנד ברדסטריט (להלן לשם הקיצור - ד.א.ב.) אודות הנתבעת. הבקשה עצמה נתמכה בתצהירו של מר אהוד ברנשטיין, מנהל מכירות אצל התובעת.
4.כאמור, בסופו של יום הבקשה התקבלה, וצווי העיקול הוטלו במעמד צד אחד.
5.הנתבעת הגישה בקשה לביטול העיקולים. נימוקיה התבססו על איתנותה הכלכלית, ולראיה צרפה מכתבים משני בנקים (הפועלים ומזרחי-טפחות), המאשרים כי הנתבעת מנהלת חשבונות אצלם, לשביעות רצונם, ועומדת בהתחייבותיה כלפיהם, וכן אישור רו"ח, כי הנתבעת עמדה בהתחייבויותיה בכל שנות פעילותה, ומחזורה השנתי הממוצע לשנים 2011-2012 היה "כ-11,700 מיליון ₪" (יש להניח כי הכוונה היא ל-11,700,000 ₪, ולא 11,700,000,000 ₪, כפי הכתוב), בעוד סכום ההתחייבויות השנתי אותו פרעה מגיע ל"כ-10,700 מיליון ₪" (והערתי דלעיל חלה גם כאן, ומקבלת חיזוק מעדותו של המצהיר מטעם הנתבעת), וכן על חוסר אמינות דו"ח ד.א.ב. (ועל כך שממילא לפי הכתוב בו הוא לא נועד להצגה בבית המשפט). בקשתה נתמכה בתצהירו של מר ראובן נניקשוילי, מנכ"ל הנתבעת.
6.בדיון שהתקיים בפני נחקרו שני המצהירים על תצהיריהם, ולאחר ההסדר הדיוני שנזכר לעיל, הוגשו סיכומים בכתב.
דיון והכרעה
7.מאז ניתן פס"ד בעניין "מרגליות" (רע"א 8420/96 מרגליות נ. משכן בנק הפועלים למשכנתאות, פד"י נא(3) 789), בדונו בבקשה לביטול עיקול יבחן בית המשפט את הבקשה למתן עיקול כאילו נדונה במעמד שני הצדדים מלכתחילה, כשבפניו בקשה ותגובה. מכאן, כי אין עלי עתה לבדוק האם מלכתחילה אכן היתה הבקשה למתן עיקול ראויה להתקבל, אלא האם עתה, משהונחו בפני כל העובדות שביקשו הצדדים להביא, ראוי כי צו העיקול יישאר על כנו (או, לשון אחר, אם נניח כי לא ניתן עדיין צו עיקול במעמד צד אחד, האם היה ניתן עתה צו עיקול במעמד שני הצדדים). ר', לדוגמא, החלטתו של כב' הש' המנוח עדי אזר, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 20.7.03, בת.א. 1781/03 רבינוביץ נ. נאמן (פורסם באתר "נבו").
8.התנאים להטלת כל סעד זמני קבועים בתקנה 362 לתקסד"א, והם, (1) אם "שוכנע [ביהמ"ש], על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה", (2) מאזן הנזקים, ו-(3) תום לב ומידתיות. על תנאים אלה מוסיפה תקנה 374 לתקסד"א תנאי הנוגע לעיקולים זמניים בלבד, והוא, אם "שוכנע [ביהמ"ש] על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין".
9.על דרך הקיצור ניתן לומר, כי הן מאזן הנזקים והן מבחן המידתיות נוטים, במרבית המקרים, להיבלע בתוך שני התנאים המרכזיים, דהיינו: קיומה של תשתית עובדתית הן לעילת התביעה והן לחשש מפני הכבדה על ביצוע פסק-הדין אם לא יינתן העיקול. שאלת תום הלב היא שאלה נפרדת, אך היא לא עלתה באופן מופגן לדיון בהליך שבפני, ולכל היותר נוגעת לשאלה, אם עיתוי הגשת הבקשה להטלת עיקולים, סמוך לאחר החלטת בית המשפט שלערעור על החזרת הערבון שחולט, מעיד על חוסר תום-לב מצד התובעת. אומר כבר עתה, כי לא מצאתי יסוד לטענה שכזו. הגשת הבקשה היתה סמוכה להחלטה העקרונית, בדבר קבלת הערעור וביטול פסק-הדין, וממילא קדמה לה בקשה מקבילה, כמתואר לעיל, שהביאה מלכתחילה לקביעת הערבון והפקדתו.
10.אף את עניין התקיימות התנאי הראשון ניתן לפטור בקצרה, שכן אין טענה של ממש בפי הנתבעת, כאילו התביעה נעדרת עילה. התביעה וסכומה מבוססים על ספרי התובעת, ומשנתמכו גם בתצהיר, כבר עומדת התובעת בתנאי הראשון. הוסף לכך את העובדה שטענות ההגנה של הנתבעת, כפי שבאים לידי ביטוי בכתב ההגנה שהוגש על ידה (לאחר הדיון בעיקולים הזמניים), ואפילו טענות התביעה הנגדית שלה (שטרם אושר להגישה כתביעה שכנגד, ועל כך תינתן החלטה נפרדת), אינן חולקות באופן ישיר על עצם חיובי התובעת או קיום חוב לגיטימי לפי ספריה (ראה על כך עוד להלן).
11.לפיכך יש למקד את הדיון בהתקיימות התנאי השני, ואכן בעיקר אודותיו התנהלו החקירות, ולו הוקדש עיקר סיכום הטענות של שני הצדדים. בהקשר זה, מסכים אני עם ב"כ הנתבעת, כי הנטל העיקרי רובץ על התובעת להוכיח את קיום החשש, ולא הנתבעת היא החייבת להוכיח את חוסנה. ברם, כבכל מקרה של נטלי שכנוע – גם כשהוא רובץ על צד אחד לעולם, הרי שנטל הבאת הראיות עובר מצד לצד.
12.כך, די לתובעת שתציג תשתית עובדתית מספקת לקיומו של חשש, כדי שהנטל להוכיח אחרת יעבור אל כתפי הנתבעת. כפי שנראה מייד, לטעמי עמדה התובעת, גם אם לא בשופי, בנטל הרובץ עליה, אולם דווקא הנתבעת כשלה בהרמת נטלה. לפיכך, תוצאת החלטה זו תהיה הותרת העיקולים על כנם.