החלטה
בפניי בקשת הנתבע בתיק זה, לחייב המשיבות 1-2 [התובעות] להפקיד ערובה, להבטחת הוצאותיו.
טוען המבקש כי בנסיבות העניין דנן, התנאים שנקבעו בדין ובהלכה הפסוקה בכל הנוגע לחיוב חברה [תודעת] בהפקדת ערובה, מתקיימים במקרה הנדון, ומשכך, יש לחייב על התובעות, המצויות בפירוק, להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו.
המבקש מפנה להוראות סעיף 353א לחוק החברות ולפס"ד רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ. מרדכי זיסר, ולטענתו על סמך האמור בחוק ובפרשת אואזיס, החזקה הנוהגת הינה כי יש לחייב חברה בעירבון מוגבל להפקיד, על פי בקשה, ערובה להוצאות, וחזקה זו ניתנת לסתירה בשתי דרכים חלופיות; האחת – אם הוכיחה החברה כי יהא בכוחה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, והשניה – אם סבור ביהמ"ש כי נסיבות העניין אינן מצדיקות חיוב החברה בערובה.
עוד טוען המבקש, כי הגשת התביעה ואופן ניהולה נגועים בחוסר תום לב, כי סיכויי התביעה קלושים, וכי גם מטעמים אלו יש לחייב התובעות בערובה. לשיטתו, במקרה דנן, בו התובעות הינן חברות שבפירוק, חלה ומתקיימת החזקה לפיה לא תוכלנה התובעות לפרוע את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין. לטענתו, אין בידי ביהמ"ש כל מידע אודות היקף חובותיהן של החברות בפירוק, נכסים שבבעלותם, וכי המנהלים המיוחדים של התובעות הודו בעצמם כי ההליכים המשפטיים בהם מעורבת החברה הינם רבים במספר.
לעניין סיכויי התביעה, טוען המבקש כי הינם קלושים ביותר וכי התביעה הינה תביעת סרק. לשיטתו, עילת התביעה מושתתת על הטענה שהחתימות על גבי השיקים זויפו על ידי מנהלת החשבונות של התובעות, והן אינן עולות גם לכאורה בקנה אחד עם זכויות החתימה בתובעות, וכי אילו היה הבנק ממלא תפקידו כראוי ומשווה בין החתימות שהופיעו על השיקים, לחתימות מורשי החתימה, היה עליו שלא לכבדן.
בעניין זה טוען הבנק כי בהתאם להלכה הפסוקה, סטנדרט הבדיקה שנדרש מבנק ביחס לחתימות על שיקים, הינו בדיקה התאמה חזותית לדוגמאות החתימה בחשבון, ומאחר שבדיקה חזותית פשוטה מלמדת על התאמה בין חתימת מורשי החתימה בחשבון התובעות, לבין החתימות על גבי השיקים, ברי כי אף אם יוכיחו התובעות את תביעתן, נשמט הבסיס תחת עילת התביעה כנגד הבנק, אשר מילא את כל החובות המוטלות עליו על פי דין.
עוד טוען הבנק, כי חלק גדול מהשיקים עליהן מבססות התובעות את תביעתן כלל אינן מצויים בידן, ועל כן מנועות הן מלהסתמך על שיקים שכלל לא צורפו.
לבסוף, טוען הוא כי עד כה, עומדות הוצאותיו בגין טיפול משפטי בהליכים נשוא התובענה, על סך של כ- 80,000 ₪, וכי בנסיבות העניין, ובהתחשב בעובדה כי התובעות הינן חדלות פירעון באופן היוצר חזקה שלא תוכלנה לפרוע הוצאות שתפסקנה לחובתן, ובסיכוייה הקלושים של התביעה, הרי שגובה הערבות הנדרשת מצידו, בסך של 100,000 ₪, הינה מידתית, ומביאה לאיזון הראוי שבין שלל השיקולים שיש לקחת בחשבון במקרה דנן.
המשיבות בהתנגדותן לבקשה טענו, כי אין כל רלוונטיות לעובדות הרבות אותן מביא המבקש בבקשתו, ולכך שהבנק מבסס בקשתו על הליכי הפירוק ובפסק הדין מיום 25.2.10 הובהר כי נסיבות הפירוק, הינן מחלוקת בין בעלי המניות.
למצבן הכלכלי של המשיבות, צירפו הן אישור יתרות בחשבון בנק קבוצת אמינות בבנק הפועלים, מטעם רואי החשבון של המנהלים המיוחדים ו תדפיסי בנק. לשיטתן, מן האישור שצורף ניתן לראות כי נכון ליום 3.4.11, היתרות בחשבונותיהן עומדים על סך מצטבר של 9,445,814 ₪, כאשר מרביתו של סכום זה מצוי בפיקדונות לזמן קצוב. זאת ועוד, טרם הוכרעו כל הוכחות החוב, וטרם ידוע הם ישולמו מיסים בגין מכירת נכסי החברות, ומצבת הנשייה לעת עתה נמוכה מריכוז הכספים הנ"ל. משכך, סבורות המשיבות, כי אין מקום לחייבן בהפקדת ערובה להוצאות.
המשיבות סבורות כי עמדו בנטל הקבוע לסתור את הצורך בהפקדת ערובה לחיוב בהוצאות, כאמור בבש"א [ת"א] 3047/08 גרנשטיין דוד נ. גלריית עדן בע"מ, שם נקבע כי אין לחייב חברה בע"מ בכל מקרה להפקיד ערובה, ויש לבחון בעיקר את עמדתה העובדתית לגבי מצבה הכלכלי.
לעניין סיכויי התביעה טוענות המשיבות, כי הסיכויים גבוהים ביותר; הבנק התרשל בכך שאישר לתשלום שיקים שזויפו על ידי מנהלת החשבונות של הבנק, ואין ביכולתו להתעלם מאחריותו לתשלום שיקים מזויפים על ידי פקידיו. יתרה מכך, כך המשיבות, בנסיבות בהן בפרק זמן קצר יחסית הוחלפו זכויות החתימה של המשיבות מספר פעמים, היה על הבנק לנקוט משנה זהירות, ולהבטיח ביתר שאת את מנגנון הבדיקה שלו, בטרם יאשר פירעון של השיקים מחשבונות המשיבות. לטענתן, במועדים הרלוונטיים לתביעה, ידע המבקש כי קיים סכסוך בין שני בעלי המניות של המשיבות, ובנסיבות כאלה, היה עליו להקפיד הקפדה יתרה, ולאשר את חתימת מורשי החתימה בהתאם לפרוטוקול זכויות החתימה העדכני, וזאת לא עשה.
בתשובתו לתגובה טען המבקש, כי מהמסמכים שצורפו על ידי התובעות, עולה כי מצבן הכלכלי הינו כזה שלא יאפשר להן כלל ועיקר לשאת בהוצאות ככל שכאלה ייפסקו לחובתן, שכן המדובר בחברות שבפירוק, חסרות כל פעילות, חסרות נכסים, ושעל הנכסים שהיו בבעלותן רובצים שעבודים רבים לטובת נושים מובטחים, וכי חובותיהן בהתאם לאישור רואה החשבון של המנהלים המיוחדים, מגיעים לסך של כ- 35 מיליון ₪, שהינו למעלה מפי שלושה מהסך המופקד לכאורה בחשבונותיהן בסך של כ- 9 מיליון ₪, המיועד כולו לתשלום חובות נושיהן. כמו כן, בסכום חובותיהן לא לקחו המשיבות בחשבון את היקף המיסוי בגין תמורת נכסיהן, העלול להיגבות מהכספים בחשבונותיהן, ואת התשלומים שעתידים להיות משולמים בדין קדימה מתוך היתרות בחשבונותיהן.
המבקש סבור, כי המשיבות לא צלחו בסתירת החזקה לפיה כחדלות פירעון, חייבות הן בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו, וכי המסמכים שצירפו, חושפים את מצבן הכלכלי האמיתי, ומהווים ראיה ברורה לכך שלא תוכלנה לשלם הוצאות ככל שיחויבו בכאלה. גם היתרה בסך 9 מיליון ₪ שבחשבונותיהן אין בכוחה כדי להועיל, מאחר שהן עצמן מאשרות כי טרם הוכרעו כל הוכחות החוב, וטרם חולקו כספים על ידי המנהלים המיוחדים לנושים.
דיון
סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 קובע:
"הוגשה לבית המשפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה, או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".
סעיף זה למעשה יוצר סמכות מקבילה לבית המשפט, להורות על חיוב תובע בהפקדת ערובה לפי תקנה 519 [א] לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת:
"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".