החלטה
מדובר כאן בתביעה כספית, בגין דמי שכירות על-פי חוזה שכירות, שנטען שהנתבעת חבה.
לפני הגשת התביעה פה התנהל הליך של תביעת פינוי בגין טענה להפרת אותו הסכם שכירות בין הצדדים, כבוד השופט טובי בסופו של אותו הליך קבע שתינתן רשות להתגונן בכפוף לקיום תנאי תשלום שקבע. בהעדר קיום אותו תנאי הגישה התובעת באותו תיק בקשה לפסק-דין לפינוי, ובהעדר תגובה, ניתנה פסיקתא על-פי הבקשה, לרבות חיוב הנתבעת בהוצאות באותו הליך.
התביעה כאן הוגשה לאחר אותו פסק-דין, וטענת הסף שבפני לדחייתה, הנה שלא ניתן היתר כנדרש בדין לפיצול סעדים, ושמניתן פסק-דין בתביעת הפינוי - נסתתמו הטענות.
אין חולק שלא ניתן צו מפורש בהליך הקודם לפיצול סעדים, אם כי בסופו של דבר התביעה התקבלה לפי התביעה, כאשר בתביעה העניין הוזכר, אם כי לא בבקשה נפרדת.
השאלה המרכזית אליה התייחסו הצדדים בבקשה, תגובה ותשובה היא שאלת זהות העילה ומעבר לטענות נוספות.
ככלל איני מקבל את טענות התובעת בהקשר של צו שניתן בעניין, או קיום עילה שונה, או שימוש שלא בתום לב בטענה דיונית. לדעתי היה מקום לפחות עד שלב מתן פסק-הדין עצמו בתיק הפינוי, לעתור בצורה מפורשת להיתר לפיצול סעדים, ומתן הסתם סביר שהיה ניתן, ואולם הדבר לא נעשה.
לגבי עילת התביעה, הגם שמדובר בסעדים שונים, אני מקבל את עמדת הנתבעת לעניין זה, שמדובר לצורך קבלת ההיתר באותה עילה - הפרת הסכם השכירות.
חרף האמור לעיל, אני מחליט לדחות את הבקשה לדחייה על הסף מן הטעם החילופי שבבקשה, ולעניין הוראתו ותחולתו של סע' 215ז.(ב), שהיה בתוקף בעת מתן פסק-הדין בתיק הקודם.
סע' 213א' מפנה לתקנה האמורה במקרה שניתנת רשות להגן בתביעה.
בהליך הקודם השורה הראשונה להחלטת כבוד השופט טובי שניתנת לנתבעת רשות להתגונן, כאשר התצהיר יהווה כתב הגנה, ובסיומה נקבע תנאי של תשלום הפרשי דמי שכירות שבדיעבד לא שולמו וניתן פסק-דין לפי התביעה.
ניתן לראות את מתן הרשות המותנה, ובנסיבות כאן, כמתן רשות מספיק לצורכי האמור בתקנה 213א', המאפשר את תחולת תקנה 215ז.ב.
מבלי לפגוע באמור לעיל, ומבלי לקבוע עמדה סופית בעניין, שאלה היא האם נוכח התקנה המאפשרת העדר צורך בבקשת פיצול במקרה של קבלת רשות להגן, האם באופן אוטומטי יש לגזור חובת הגשת בקשה כזו במקרה של דחיית הבקשה. מבחינת תכלית העניין וכיוון התקנות, ברי שהתיקון בעניין בא להקל עם התובע פינוי, ושאלה היא מדוע כאשר נדחית בר"ל לפינוי, שמן הסתם תוצאתה בדרך כלל תביעה כספית ביתר שאת לעומת מצב של מתן בר"ל, האם שתיקת תקנות בעניין מהווה דרישה להגשת הבקשה, כפי שטוענת הנתבעת.
מכל מקום, העניין הוכרע כפי שצוין לעיל ונוכח סברתי שגם החלטת הבר"ל המותנה בנסיבות כאן - מספקת לצורך החלת הסעיף המתוקן כאמור.
הואיל ובסופו של יום הבקשה בעניין הדחייה על הסף נדחית, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות הדיון בעניין בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ, צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל, וזאת בתוך 45 יום מהיום.
בהעדר תשלום ההוצאות במועד, תוכל התובעת לעתור לפסק-דין לפי התביעה והעניין יישקל בכפוף לקבלת תגובת הנתבעת, ככל שהעניין יעמוד על הפרק.
בסיום הדיון מודיע ב"כ הנתבעת שעליה לשקול עניין ערעור על ההחלטה. לגופו מבקשת להתיר למומחה מטעמה להיכנס למושכר לצורך ביצוע מדידות, ב"כ התובעת אינו מתנגד לכניסת מומחה כאמור, ומבלי לפגוע בכל טענה שלו, והכל בתיאום מראש.
משכך, ובהעדר עניינים מקדמיים נוספים, אני מורה על הגשת תצהירי עדות ותיק מוצגים -
התובעת בתוך 60 יום מהיום, הנתבעת בתוך 60 יום מקבלת תצהירי התובעת.
התיק נקבע לקדם-משפט נוסף, ליום 23/02/2011 - שעה 10.30.