פסק דין
לפני תביעה לפינוי מושכר, לפי פרק ט"ז4 של תקנות סדר הדין האזרחי.
לפי הוראות התקנות (תקנה 214 ט"ז, החלה מכח תקנה 215 י"ב) יהיה פסק הדין מנומק באופן תמציתי.
מזה שנים רבות מחזיקה הנתבעת בנכס מקרקעין אשר לתובעת זכות חכירה רשומה בו, ברח' הרב לוין 15 בבני ברק (גוש 6192, חלקה 641). ביום 1.12.99 נכרת בין הצדדים הסכם ולפיו מעניקה התובעת לנתבעת רשות שימוש בנכס לתקופה של 10 שנים מיום 1.12.99 ועד ליום 30.11.09. בסעיף 3.ב של ההסכם נקבע: "העירייה תהא זכאית, במחצית הראשונה של שנת הרשות העשירית, להודיע לאמונה, במכתב רשום, שהעירייה מעוניינת להאריך את הרשות ל-5 שנים נוספות, ובמקרה כזה תוארך הרשות לתקופה של 5 שנים נוספות, עד ליום 30.11.2014".
הרשות האמורה ניתנה לעירייה לצורך הפעלה משותפת של מועדון קשישים במקרקעין, במימון של הנתבעת.
אין חולק כי בתום תקופת הרשות, ובמועד הקבוע בהסכם, לא מסרה העירייה הודעה בכתב על רצונה בהארכת הרשות ל-5 שנים נוספות. לשאלת בית המשפט, השיב ב"כ הנתבעת כי הודעה כאמור לא נמסרה באופן מפורש גם בע"פ אלא, לדבריו, היתה משתמעת בעקיפין מאופי הפעילות בנכס, והתובעת יכולה היתה להבין שהעירייה מעוניינת בהארכת תקופת הרשות.
מכל מקום, לקראת סוף התקופה, הודיעה התובעת לנתבעת על סיום הרשות ודרשה את השבת החזקה בנכס לחזקתה הבלעדית. הנתבעת סירבה להחזיר את החזקה בנכס לתובעת, ולאחר שנכשל נסיון של התובעת להשיב לרשותה את החזקה בנכס בדרך של עשיית דין עצמית – המשיכה הנתבעת להמשיך בנכס והתובעת הגישה תביעה זו.
התובעת טוענת כי היא זכאית לדרוש את החזרת הנכס לרשותה הן עפ"י תנאי ההסכם והן מכח סע' 29(א) לחוק השכירות והשאילה, ולפיו רשאי המשאיל לסיים את השאילה בתוך תקופתה "אם המושאל דרוש למשאיל לצורך עצמו, והכל בהודעה לשואל זמן סביר מראש".
התובעת פרטה בתצהירה, שלא נסתר, כי מחמת הידלדלות הציבור שאותו היא משרתת עפ"י מטרות העמותה בשכונה בה מצוי הנכס, מבקשת התובעת למכור את זכויותיה בנכס, ולהעתיק את פעילותה לשכונות אחרות בהן מתגורר הציבור הדתי-לאומי. מימוש זה של הנכס, הוא לשיטת התובעת אותו צורך עצמי שמכוחו זכאית התובעת לסיים את תקופת השאילה – ומתן רשות שימוש בנכס ללא תמורה דינו כדין השאלה – גם לו היתה הנתבעת מאריכה את תקופת הרשות עפ"י ההסכם.
מנגד טוענת הנתבעת כי עפ"י נסח הרישום פקעו זכויות החכירה של התובעת בנכס בחודש מרץ 2007 וכי מדובר בנכס המיועד להפקעה ובעתיד יירשם ע"ש הנתבעת. עוד טוענת הנתבעת כי הנסיבות בהן מבקשת התובעת לסיים את הרשות הינן בגדר חוסר תום לב, שכן ידוע היה לתובעת על רצונה וכוונתה של הנתבעת להאריך את תקופת הרשות, והתובעת "ארבה" לנתבעת והמתינה עם מתן הודעתה עד סמוך לסיום תקופת הרשות.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות שלפני החלטתי לקבל את התביעה.
כפי שנאמר לצדדים בפתח הדיון – מוטב היה לו נמנעה הנתבעת מהביא סכסוך זה לפתחו של בית המשפט.
טענת הנתבעת בדבר זכויות התובעת במקרקעין – לאו טענה היא. הלכה היא מקדמת דנא כי בבוא בית המשפט לדון ביחסים שבין שוכר ומשכיר (נותן רשות ומקבל רשות, לענייננו) לא יידרש בית המשפט לשאלת זכויות המשכיר במושכר ודי אם הוכח כי השוכר מחזיק במושכר מכח חזקה שנמסרה לו ע"י המשכיר (ע"א 350/75 נסים נ' פאשה, פד ל(1), 99). הנתבעת טוענת שאין להחיל הלכה זו במקום שזכויות המשכיר בנכס פקעו במהלך תקופת השכירות. דא עקא, לעניין זה אין די בהצגת נסח הרישום. הנתבעת לא הציגה כל דרישה של "בעלים" אחר כלשהו כלפי הנתבעת בדבר הזכויות במקרקעין. לא זו אף זו, מן המפורסמות שזכות החכירה מול המינהל, כשמדובר בחכירה לתקופה של 49 שנים – מוארכת כדבר שבשגרה. בין כך ובין כך, שאלת זכויות התובעת במקרקעין היא עניין לדיון בין התובעת לבין המינהל ואין היא מעניקה לנתבעת זכות להוסיף ולהחזיק במקרקעין בניגוד להוראות הסכם הרשות, ובניגוד להוראות חוק השכירות והשאילה.
אין צורך לציין שההערה שרשומה לטובת הנתבעת בדבר הפקעה עתידית של המקרקעין, אין לה דבר וחצי דבר עם זכויות הקניין והחזקה העומדות לדיון בתיק זה. הליכי ההפקעה הם הליכים נפרדים אשר על הנתבעת לקיימם עפ"י דין ולהשלימם עפ"י סמכויותיה המנהליות. החזקת הנתבעת במקרקעין אינה מכח הליכי ההפקעה אלא מכח זכות החזקה שנמסרה לה ע"י התובעת, ומשתמה זכות זו – על הנתבעת להחזיר את החזקה לתובעת בהתאם להוראות סע' 20(א) לחוק השכירות והשאילה, החל על ענייננו מכח סע' 27 לחוק האמור.
לא הצלחתי לרדת לחקר טענת הנתבעת בדבר חוסר תום לב. איני רואה איזה חוסר תום לב יש כאן מצד הנתבעת אשר מבקשת להחזיר לרשותה את נכס המקרקעין אשר נמסר לשימוש רב שנים של הנתבעת ללא תמורה. התובעת זקוקה לנכס לצורך עצמה, ונראית בעיניי טענתה לפיה גם לו היתה הנתבעת מודיעה על הארכת תקופת הרשות – היתה התובעת רשאית להודיע על סיום התקופה מכח סע' 29(א) לחוק השכירות והשאילה האמור לעיל. איני רואה הבדל בין הצורך העצמי בנכס לצורך שימוש לבין צורך עצמי בנכס לצורך מימוש. תכלית החקיקה היא למנוע מצב שבו בעל הנכס זקוק לנכס לצורך עצמו בשעה שאחר עושה שימוש בנכס ללא תמורה.
אדרבא, ככל שמדובר בחוסר תום לב הרי שהוא היאחזות הנתבעת בנכס ששייך לתובעת, תוך התעלמות מהצעתה ההוגנת של התובעת במכתב מיום 26.1.2010. באותו מכתב הציעה התובעת לנתבעת לשכור עבורה נכס שישמש את המועדון ובמקביל לקיים הליכי בוררות במחלוקת שבין הצדדים, כך שהמחלוקת הכספית תתברר בנפרד ותובטח המשך פעילותו של מועדון הקשישים על חשבון התובעת עד לבירור המחלוקת. מכתב זה לא זכה למענה. כאמור, ככל שמדובר בחוסר תום לב הרי שניתן לייחס אותו רק לצורת התנהלותה של הנתבעת במקרה זה.
סוף דבר, הנתבעת מחזיקה בנכס ללא זכות שבדין. על הנתבעת לפנות את הנכס המתואר בפתח הדברים ולהחזיר את החזקה בו לתובעת כשהוא פנוי מכל אדם וריק מכל חפץ ששייך לנתבעת.
ניתנת לנתבעת שהות לצורך החזרת החזקה בנכס עד ליום 14.10.2010.
הנתבעת תשלם לתובעת את ההוצאות הבאות:
אגרת משפט כפי ששולמה בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלומה;