פסק דין
1.התובע טוען בתביעתו, כי החברה הנתבעת 5 (להלן: החברה) נוסדה ביום 9.9.98 כשהוא מחזיק ב- 99% ממניותיה (1% מוחזק על ידי אחיו הנתבע 7) ורשום כמנהלה היחיד, אבל לאמיתו של דבר, חברה זו שייכת באופן מלא לנתבעים 1-2, והם שעשו שימוש בחברה ובנכסיה. לטענת התובע, הנתבע 1 פנה אליו במחצית השניה של 1998 וביקשו לעשות לו טובה ולהירשם באופן פורמלי כבעל החברה. זאת, משום שבהיות הנתבע 1 קבלן בנין ותיק שפעל שנים רבות באמצעות החברה טלאל עומר בע"מ חפ – 511397853, הסתבך כלכלית וחשש מעיקולים ותביעות נושים. לכן הקים את החברה הנתבעת 4, אך משגם זו הסתבכה כלכלית, והנתבע 1 הבין שיתקשה לקבל פרוייקטים לבניה, שיכנע את התובע, אחיינו, להקים את החברה הנתבעת, כשהנתבעים 1 ו- 2 נושאים בכל האחריות לפעילותה, בעוד התובע אינו מנהל אותה, אינו זכאי לרווחים ממנה ואינו נושא בהוצאותיה. לטענת התובע, משך כ- 9 שנים ביצעה החברה עבודות קטנות יחסית, בעיקר באמצעות משאבת הבטון שרכשה סמוך להקמתה, אך בשנת 2007 ביקשו הנתבעים 1-2 להרחיב את פעילות החברה ולגשת למכרזים גדולים יותר. הנתבעים 1-2 לא יכלו לספק ערבויות מתאימות, ולכן הוסכם בינם לבין התובע, שהתובע ימציא את הערבויות הנדרשות לעבודות בניה חדשות, תמורת מילוי התנאי שהציב התובע, שמכאן ואילך יהיה שותף עם הנתבעים 1-2 בחלקים שווים ברווחי החברה, כך שהתובע יהיה זכאי ל- 50% מרווחי החברה, והנתבעים 1-2 יהיו זכאים יחדיו ל- 50% מהרווחים. בהתאם להסכמה זו פעלו הצדדים, כאשר מוסכם עוד, לפי כתב התביעה, שעלויות הערבויות הבנקאיות וההוצאות הנילוות של ההשתתפות במיכרזים השונים ישולמו על ידי הנתבעים 1-2 מכספה של החברה, בדרך שהתובע ישלם את ההוצאות ויקבלם מרווחיה של החברה. כלומר, עד שלב זה, לטענת התובע היו שתי רמות של הסכמים בינו לבין הנתבעים 1-2 והחברה – הסכם משנת 1998 שלפיו הוא בעלים רשמי של החברה אך אינו בעלים אמיתי, והסכם שותפות משנת 2007 בינו לבין החברה והנתבעים 1-2.
2.לטענת התובע בכתב תביעתו, משך שנתיים, עד מחצית 2009, ניגשה החברה למספר מכרזים, וזכתה בשני מכרזים גדולים, בבית ספר תמיר בקרית אתא ובניית מגרש ספורט בעין המפרץ. לאחר שהחברה סיימה את ביצוע שני הפרוייקטים, בסוף 2008, פנה התובע לנתבעים 1-2 בדרישה לקבלת מחצית מרווחי החברה, בהתאם להסכם השותפות המוסכם. התובע נטל לידיו את הניירת, ומצא ששני הפרוייקטים האלה הכניסו לחברה רווחים בגובה של כ- 200,000 ₪. התובע דרש לשלם לו 100,000 ₪, מחצית הרווחים, אך הנתבע 1 טען שזה לא הזמן למשוך רווחים ועל התובע להמתין, ולבסוף הסכים לתת לתובע 10,000 ₪, בטענה שאין לחברה יותר כספים, שכן עליה לשלם התחייבויות וחובות שונים שצברה. התובע בדק ומצא לטענתו, שהנתבעים 1-2 שילמו מכספי החברה חובות שצברו באופן אישי, ובכל מקרה לא חובות או התחייבויות שנצברו במהלך ביצוע שני הפרוייקטים הנ"ל. התובע שב ופנה לנתבעים 1-2, והם נאותו לשלם לו סך נוסף של 47,500 ₪, ואמרו שישלמו לו את היתרה לאחר שיכנסו תקבולים נוספים מפרוייקטים נוספים. לטענת התובע, סכום של כ- 17,500 ₪ מגיע לו כהוצאות מימון הערבויות הבנקאיות, כך שהוא קיבל סך 30,000 ₪ בלבד.
3.לאחר מכן, לטענת התובע, זכתה החברה ב- 3 מכרזים נוספים על פי ערבויות שהעמיד התובע. לטענתו, החברה ביצעה במהלך 2009 את שני הפרוייקטים הראשונים, וסיימה אותם כמעט לחלוטין ולפיכך פנה אל הנתבעים 1-2 וביקש לקבל לידיו את מסמכי העבודות כדי לחשב את הרווח ואת הסכום המגיע לו. התובע הבין שעירית קרית אתא שילמה לנתבעת כספים וידע, לטענתו, כי רווחי החברה צפויים לעמוד ע"ס – 180-200 אלף ₪. התובע פנה בתחילת אוגוסט 2009 לנתבע 1 וביקש לקבל סך 100,000 ₪ כחלקו ברווחי החברה, אך הנתבע 1 דחה אותו בלך ושוב בטענה שאין לחברה כספים וכי היא צריכה לשלם חובות והתחייבויות שונות. התובע בדק את הענין, ומצא שחשבונה של החברה נמצא ביתרת זכות של למעלה מ- 300,000 ₪. לפיכך, העביר התובע מחשבון החברה העברה בנקאית בסך 160,000 ₪ לחשבונו האישי. לטענתו, היה זכאי לכספים נוספים, אלא שלא רצה לפגוע בחברה ובהתנהלותה השוטפת. באותו יום או למחרת התקשר הנתבע 1 אל התובע, לטענתו, ושאל אותו לפשר משיכת הכספים. התובע ענה שלקח את מה שמגיע לו, ומגיעים לו כספים נוספים. הנתבע 1 טען שמשיכת הכספים פוגעת בתזרים המזומנים של החברה ובנתבעים 1-2 וביקש להשיב את הכספים לחברה. למחרת הסכים התובע לטענתו להשיב לחברה 45,000 ₪, בכפוף לתנאי שמכאן ואילך ינותקו כל הקשרים בינו לבין החברה, כך שהנתבעים 1-2 יעבירו את כל הזכויות בחברה על שמם. לטענת התובע, הנתבעים 1-2 הסכימו לתנאי זה, ולכך ש- 15,000 ש"ח הם הנזקים שנגרמו לו אישית עקב העלויות הכספיות של הוצאת הערבויות הבנקאיות שהוציא עבור החברה. בהתאם לכך, החזיר התובע לחברה ביום 15.8.09 סך 45,000 ₪. כלומר, לטענת התובע בכתב תביעתו, בשלב זה הסתיימו יחסי השותפות בין הצדדים בהסכם סילוק תביעות.
4.לטענת התובע, מספר ימים לאחר הסיכום על סיום השותפות בין הצדדים, פנו הנתבעים 1-2 לתובע וביקשו שיסור עימם לסניף הבנק מאחר שעליו לחתום על מספר מסמכים. התובע הסכים לבוא ובלי לראות על מה הוא חותם, חתם ויצא מהסניף תוך מספר דקות, בסוברו שמדובר בענין טכני על מנת להבטיח את המשך פעילותה של החברה באמצעות הנתבעים 1-2. לטענת התובע, הסתבר לו בדיעבד, שהנתבעים 1-2 החתימו אותו על הגדלת אשראי החברה בסך של 65,000 ש"ח ל- 125,000 ₪, במה שהוא מכנה "תרגיל עוקץ". לטענת התובע, החל מאותו מועד עשו הנתבעים 1-2 בחברה כבשלהם, בלי להעביר על שמם את מניותיו, ובלי לשחררו מערבותו האישית לחובות החברה, כשהם מזייפים את חתימת התובע על שיקים של החברה ומושכים שיקים על שמם. במקביל, לטענת התובע נתנו הנתבעים 1-2 הוראות ביטול לכל השיקים לספקים ואנשי מקצוע, ורוקנו את חשבון החברה, על חשבון האשראי המוגדל, כשהם משלשלים לכיסם מאות אלפי שקלים.
5.עד דצמבר 2009, לא היה לטענת התובע קשר בינו לבין החברה, והוא סבר לטענתו, בתמימות, שהנתבעים 1-2 פועלים לפי הסיכום. כשהיה מתקשר לנתבע 2 ושואל היכן עומד ענין העברת הבעלות, היה נענה שהענין בטיפול. רק כאשר פנו אליו ספקים ושאלו מדוע השיקים לטובתם מבוטלים, פנה לרואה חשבון החברה וגילה שלא בוצעה העברת המניות כמוסכם.
6.לטענת התובע, חוב החברה בבנק דיסקונט, שהוא ערב לו אישית, צמח לכ- 155,000 ₪ והתובע נדרש לפורעו. כמו כן נאלץ לשאת בחוב של 11,200 ₪ מיום 29.12.09 לחברת רדימיקס שסיפקה מוצרים לחברה והתובע ערב לה אישית. בנוסף, כך טוען התובע בכתב תביעתו, החברה לא השלימה פרוייקט בסניף הדואר בזכרון יעקב וניתן להניח שלא תבצע אותו, דבר שעלול להביא למימוש הערבות הבנקאית שנתן התובע בסך 24,700 ש"ח.
7.על פי כל אלה התובע תבע בכתב תביעתו (המתוקן):
א. ליתן פסק דין הצהרתי לפיו בעלי השליטה והניהול בחברה החל מיום 15.8.09 ואילך הם הנתבעים 1-2 ולהורות לרשם החברות לרשום את הזכויות כאמור, וכן לקבוע שכל ההתחייבויות שביצעה או תבצע החברה ממועד זה הן התחייבויות שלקחו הנתבעים 1-2 עליהם ורק עליהם מוטלת החובה לשאת בהן.
ב. לחייב את הנתבעים 1-2 לשלם לתובע את יתרת החובה בסניף כרמיאל של בנק דיסקונט בסך כ- 155,000 ש"ח נכון ליום 24.1.10 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית הנהוגה ביתרת עו"ש חובה בבנק דיסקונט עד לתשלום בפועל, אלא אם ימציאו הנתבעים 1-2 לתובע אישור בכתב מבנק דיסקונט שהוא לא דורש סכום זה מהתובע.
ג.ליתן צו מניעה קבוע לפיו הנתבעים 1-2 לא רשאים לבצע כל התחייבות בשם החברה כל עוד לא מבוצעת העברת הבעלות וזכויות הניהול בחברה על שמם.
ד.לחייב את הנתבעים 1-2 ביחד ולחוד לשלם לתובע סך 35,900 ₪ בגין הערבויות האישיות שנתן לרשות הדואר ולחברת רדימיקס אותן נאלץ או יאלץ לשלם, אלא אם יוחזרו לו הערבויות.
ה.לחייב את הנתבעים 1-2 לשלם לתובע 100,000 ₪ בגין חלקו כשותף ברווחי החברה.
ו.למנות מומחה מטעם בית המשפט שירד לספרי החברה ויבדוק אם התובע זכאי לקבל לידיו כספים נוספים מרווחי החברה.
ז. לחייב את הנתבעים 1-4 לפצות את התובע בסך 50,000 ₪ בגין עוגמת הנפש והפגיעה בשמו הטוב ובמוניטין שלו, שהנתבעים 1-2 גרמו לתובע.
8.יצויין כבר עתה, כי הטענה היחידה המופנית כלפי הנתבעת 3 מלבד היותה אשתו של הנתבע 1, היא שהיא השתתפה בכך שמשאבת הבטון שנרכשה על ידי החברה הותקנה על משאית בבעלות הנתבעת 4. אין לכך כל משמעות לגבי הסעדים הנטענים. זו גם הטענה היחידה בכתב התביעה כלפי הנתבעת 4. הנתבעים טענו בענין זה כבר בעת הגשת כתב ההגנה מטעמם, כמה חודשים לפני הגשת כתב התביעה המתוקן. התובע לא טרח לתקן את תביעתו ולמחוק אותה כנגד נתבעים אלה. להסיר ספק, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעות 3-4, משלא נטען ולא הוכח נגדן דבר.
9.כתב התביעה, התצהיר והסיכומים מטעם התובע רצופים מילים קשות כלפי הנתבעים 1-2 בהיותם רמאים, שקרנים, עוקצים ועושים מעשים פליליים. התובע עצמו, בחקירתו הנגדית, התקשה מאד לומר דברים כאלה. הוא התקשה אפילו לטעון שהנתבע 1 שיקר לו, וכאשר ענה לבסוף, לא אמר שלא האמין לנתבע 1, אלא שרצה לוודא את תשובתו (עמ' 47). עוד אתייחס לעדותו של התובע בפני, אבל כבר עתה אומר, שלא בכדי בחר ב"כ התובע להסתמך בסיכומיו בעיקר על דברי הנתבעים 1-2 בחקירתם, במקום על דברי התובע, שתמיכתו בגירסתו לא היתה מלאה, אלא לפעמים סותרת ולפעמים מעלה גירסאות חדשות.
10.עוד תצויין טענתו של ב"כ הנתבעים 1-4 (להלן: הנתבעים) לפיה התובע מתעלם מהיותה של החברה אישיות משפטית עצמאית ונפרדת, ובכלל מאיזו שהיא השלכה של דיני החברות על התביעה עוסקת בחברה, ניהולה ובעלי מניותיה. כך, במסגרת הסעד הראשון שנתבקש, דרש התובע לקבוע שכל ההתחייבויות של החברה הן התחייבויות של הנתבעים 1-2, תוך הרמת מסך בינם לבין החברה, אם הם בעלי מניותיה האמיתיים. יש מקרים שבהם תותר הרמת מסך בין החברה לבעלי מניותיה, והתובע לא הראה שהתקיימו התנאים לכך. כמו כן, קיים פער בין הסיפורת בכתב התביעה, לפיה נטען כי התובע לא היה מעולם בעל החברה, לבין הסעד הנתבע בכתב התביעה - לקבוע כי בעלי השליטה והניהול בחברה החל מיום 15.8.09 הם הנתבעים 1-2. החל מיום 15.8.09, ולא מיום הקמתה של החברה. 15.8.09 הוא מועד הסכם הסילוק הנטען, לפיו הסתלק התובע לטענתו ממעורבות בחברה. הנתבעים טענו, כי המועד שנבחר להצהרה שהתובע אינו בעלים של החברה אינו מקרי, שהרי התובע משך לפי הודאתו מהחברה 47,500 ₪ בשנת 2008 ועוד 115,000 ₪ לפני 15.8.09, שאינו זכאי להם, אלא אם הוא בעל החברה. לכן, בחוסר תום לב, הוא מעמיד את מועד ההצהרה על מועד שלאחר משיכותיו.
11.הנתבעים הכחישו בכתב ההגנה את הטענה שהנתבעים 1-2 הם הבעלים האמיתיים של החברה, ואת הסכם השותפות הנטען, וטענו שחלוקת רווחי החברה אינה יכולה להיעשות אלא בדרך של חלוקת דיבידנד, ובהתאם לסעיף 301 לחוק החברות. לטענתם, טענתו של התובע שהוא בעל מניות ומנהל פורמלי בלבד היא טענה בעל פה כנגד מסמכים בכתב, ואינה מתיישבת עם פעילותו בחברה לאורך שנים, כולל חתימה על ערבות אישית לבנקים ולספקים. לטענתם, הקמת החברה נועדה לכך שבבוא היום, כאשר יפסיק לעבוד כשכיר בחברה קבלנית, יפנה את כל מאמציו לחברה שבינתיים תצבור רכוש ומוניטין. לטענת הנתבעים, הוסכם על הקמת החברה בבעלות התובע, במהלך 1998, כאשר הנתבע 1 ישמש בה כמנהל עבודה. התובע הוא שהקים את החברה, חתם על מסמכי היסוד שלה ודאג לרישומה. באותה עת עבד התובע כמנהל עבודה בחברה אחרת, ועיקר הנטל של תיפעולה השוטף נפל על הנתבע 1, דודו של התובע, אך התובע היה פטרונה היחיד של החברה, כך נטען. הוא היה בעל זכויות החתימה היחיד, וחתם על כל המסמכים המהותיים. כל פעולה שביצעו הנתבעים בחברה נעשתה לטענתם לקידום עניני החברה, כולל משיכת שיקים וחתימתם, במתחם הסמכויות שהוענק להם על ידי התובע, בידיעתו, בהרשאתו ובאישורו או אישורו בדיעבד.