פסק דין
בפני תביעה אשר הגיש מבוטח כנגד חברת ביטוח.
המבוטח רכש מהנתבעת ביטוח נסיעות לחו"ל הכולל הרחבה לחילוץ והצלה במקרה וקרה אירוע חירומי (להלן: "הפוליסה"). בכתב התביעה מגולל התובע את סיפור המעשה, אשר הוביל בסופו של דבר לתשלום סך של 30,000 $ לידי חבורת גברים אשר מנעו את יציאתו מהבית בו היה מצוי, ראה סעיפים 8-30 לכתב התביעה.
סכומי הכסף הללו שולמו לשיעורים כאשר תחילה מסר המבוטח, התובע את הכסף שהיה ברשותו, בסך 800 $, לאחר מכן הוציא סך של 400 $ בכרטיס אשראי וסך של 2,600 $ בהמחאת נוסעים. אותם גברים הבהירו לו שלא די בכך ולכן דאג באמצעות אביו להשלמת סכום הכסף ל- 30,000 $ אשר בוצעה בהעברה בנקאית לסניף בנק שנתנו אותם גברים, כך שבסופו של יום שולם לאותם גברים סך של 30,000 $ וסך נוסף של 3,800 $ אותם שילם בראשית הארוע.
אין מחלוקת בין הצדדים כי בזמן אמת הארוע לא דווח לנתבעת אלא לאחר מעשה באה דרישה כספית לפיצוי בהסתמך על פרק 9 לפוליסה, ומאחר והתובע טען כי מדובר באירוע חירומי כהגדרתו בסעיף 1.26 לפוליסה.
הנתבעת דחתה את דרישת המבוטח במכתבה שצורך כנספח ה' לכתב התביעה, במכתב הדחיה ציינה הנתבעת כי היא מחוייבת לשלם עבור איתור וחילוץ במקרה חירומי כמוגדר בפוליסה. עם זאת הפנתה לחריגי הפוליסה הכלולים בסעיף 10.17 – חטיפת המבוטח, ולסעיף 7.1 לפוליסה הדן בכסף מזומן והמחאות. בהתאם לאותם סייגים קבעה הנתבעת במכתב הדחיה שדין הדרישה להידחות.
לנוכח הדחיה הנ"ל, הוגש כאמור כתב התביעה שלפני. בדיון קדם המשפט שהתקיים הסכימו הצדדים להצעת בית המשפט לפצל את הדיון כך שראשית תוכרע השאלה המשפטית האם הארוע המתואר בכתב התביעה זוכה לכיסוי ביטוחי בפוליסה אם לאו, וזאת בהנחה שכל האמור בכתב התביעה אמת הוא.
ברי כי אם היה נקבע שיש כיסוי ביטוחי, אזי בשלב הבא היה על התובע להוכיח את עובדות המקרה.
בדיון היום טענו הצדדים בפני בעניין הכיסוי הביטוחי, התובע טען כי הפוליסה אינה עומדת בתנאי החוק, אינה עומדת בסעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א 1981 בכך שאינה מבליטה את הסייגים הכלולים בה. בנוסף טען התובע שהנתבעת חטאה לחובותיה כמבטחת, לא דאגה לוודא שהסייגים ידועים ונהירים לתובע, לא נהגה בתום לב והפרה כאמור את חובותיה כמבטחת.
התובע טוען כי נטעה בליבו את הידיעה כי הפוליסה רחבה ומקיפה את כל המקרים, כפי שיכול להעיד שמה של הפוליסה, ולתובע לא היתה כל יכולת לדעת בטרם רכישת הפוליסה ובטרם יציאתו לחו"ל כי המקרה שארע מוחרג ולא יזכה לכיסוי ביטוחי.
הנתבעת טענה כי עמדה בכל החובות עפ"י החוק וכי יש לתת לפוליסה את הפרשנות הסבירה וההגיונית העולה מנסיבות כריתתה. הנתבעת מציינת כי הענות לתביעה תוביל לייקור הפוליסות ויצירת אדישות אצל מטיילים.
לאחר ששמעתי את הדברים, עיינתי בהוראות החוק ובפוליסה קובעת אני כי הנתבעת עמדה בחובתה עפ"י חוק חוזה ביטוח. הפוליסה אינה כה ארוכה אלא מקפלת בחובה 15 עמודים הכתובים בכתב ברור וקריא ואף השפה שננקטת בה הינה ברורה לכל. הנתבעת דאגה לחלק את הפוליסה לפרקים, לכלול חריגים לכל פרק וחריגים כללים בסיום הפוליסה. העובדה שבנספח א' לכתב התביעה מצויין רק חריג מצב הבריאות אינה דורשת את המסקנה שכל יתר החריגים דינם להתבטל אך ורק בשל העובדה שלא נכללים הם באותה הודעה על רכישת ביטוח.
סבורה אני כי אם התובע היה מעיין בפוליסה הוא היה מבין כי מקרה של חטיפה מוחרג מגדר הפוליסה ובנוסף שכל מקרה של גניבה, כולל גניבת כספים אף הוא מוחרג בפוליסה, וראה את כותרת הפרק הדן בכבודה – אובדן, גניבה או נזק למיטען אישי נלווה.
בנוסף, אציין, כי התובע לא הציג בפני פוליסה אחרת בה חריג זה אינו מופיע. דהיינו, לא שוכנעתי כלל ועיקר שהתובע לא היה רוכש את הפוליסה האמורה אם הוא היה יודע הלכה למעשה שחריג זה נכלל. טענה זו טובה אולי במקום שקיימת תחרות ובפני מבוטח קיימות מס' אופציות, או שמוכח בפני שהפוליסה שנרכשה בפועל הכוללת את החריג אינה מתאימה ולמעשה מסכלת את מטרת רכישתה. זה לא המקרה, ולכן לא ברור כלל ואומר זאת בלשון המעטה, שאם כטענתו היה יודע התובע על קיומו של החריג הוא לא היה רוכש את הפוליסה.
לכאורה, ניתן היה לעצור בנקודה זו אולם ברצוני להתייחס למס' נקודות נוספות שהועלו.
טוען התובע טענה חלופית שאין מדובר בחטיפה ולכן הסייג הנזכר בסעיף 10.17 אינו יכול להועיל לנתבעת, באותה נשימה טוען התובע שלצורך דיון היום יש להניח כי כל העובדות הכלולות בכתב התביעה נכונות המה. אני מפנה לסעיפים 13, 15, 18, 21, 26, 29 לכתב התביעה. בכל הסעיפים הללו מתואר כיצד שללו את חרותו של התובע, לא אפשרו לו לצאת והוא חשש לברוח מחשש שיהרגו אותו, אם זו לא חטיפה איני יודעת חטיפה מהי.
לחלופין, ואם הייתי מקבלת את הטענה שמדובר בחטיפה אזי עומדת הטענה שמדובר בשוד. שוד – דהיינו : לקיחת כספים. כאן שוב חוזרים אנו לסייג הנזכר בסעיף 7.1 לפוליסה – גניבת כספים ממבוטח אינה מכוסה בפוליסה. מכאן, שאם בחטיפה עסקינן חל החריג בסעיף 10.17 ואם בשוד עסקינן חל החריג בסעיף 7.1 לפוליסה.
עיינתי בסיפור שהוצג בפני הלקוח מתוך האתר של הנתבעת. סיפור זה מוביל אותי להערה האחרונה בנושא תיק זה. בסיפור ממליץ איש 669 כיצד להימנע מצרות והוא אכן מציג שם סיפור של סימום המבוטח, שוד אלים שבסיומו נאלץ המבוטח להתפנות לבי"ח הציבורי, שם איתרה אותו המשפחה. בסיפור לא מצויין מתי וכיצד נכנסה הנתבעת לתמונה, האם בשל השוד או בשל האיתור והתשלום עבור החילוץ מבית החולים. אין בסיפור כל ראיה לכך שהנתבעת נשאה בתשלום הדמים ששולמו במסגרת השוד. אם נקרא את אותו סיפור ניווכח לדעת שאותו בחור בשם מגנוס "עומד בראש צוות 669 של חברת הביטוח שילוח העוסק באיתור טיילים שאבדו/נעלמו וחילוצם". המקרה שלפנינו אינו נמנה על אותם מקרים, התובע לא אבד ולא נעלם והנתבעת לא נדרשה לאיתורו ולחילוצו. כשלעצמי אני סוברת, שהמקרה הנדון כלל לא נופל במסגרת סעיף 9 לפוליסה. ע"מ לתת פרשנות נכונה לפוליסה יש לקרוא את כולה כמקשה אחת ובמיוחד את סעיף 9. למקרה, הסעיף 9 עולה שעם קרות המקרה החירומי יש להודיע על כך למבוטחת והיא תנהל מבצע. באותו סעיף נזכרים מניין ימים לאיתור המבוטח ונכללות ההוצאות שיכוסו, ובכלל זה הפעלת ציוד מכני, מתן עזרה רפואית, הטסת קרובי משפחה וכו'. כמו כן, נקבעים הכללים מתי יופסק אותו מבצע. כל אלה ביחד עם השימוש בשם 669, שהינה יחידה מובחרת בצה"ל ע"י מטוסים מלמדים על כך שהסעיף מכוון לחילוץ ואיתור בזמן אמת של מבוטח שנקלע לצרה ולא לתשלום כופר לחוטפיו או לאנשים שהגבילו את חירותו. בתשלום כופר אין צורך בניהול מבצע עם כוחות מוטסים. כל הדברים שאמרתי לעיל נאמרים במאמר מוסגר משום שלא נטענו במפורש בכתב הדחיה. מכבדת אני את ההלכה שנקבעה כי חברת הביטוח תהיה מנועה מלעלות במכתב הדחיה הראשוני. טענה זו כאמור לא נכללה אלא אך הסתפקה הנתבעת בהפניה לאותם 2 חריגים. משקבעתי שהפוליסה נוסחה עפ"י הדין ויש לקבל את סעיף החטיפה או לחלופין את סעיף אי התשלום עבור מזומן והמחאות נוסעים, בשל העובדה כי מדובר בשוד/גניבה, אין מנוס מדחיית התביעה מכיוון שגם אם יוכחו כל העובדות כנכונות אזי לא יהיה כיסוי ביטוחי לארוע.
לנוכח העובדה שהצדדים חסכו את שלב שמיעת הראיות והסתפקו בטעון המשפטי ומאחר ודיון זה מנוהל על סמך ההנחה שאכן אותו ארוע מצער ארע לתובע, איני עושה צו להוצאות.
ניתנה והודעה היום ל' שבט תש"ע, 14/02/2010 במעמד הנוכחים.