אמארה נ' אמארה

החלטה

בקשה על פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט (להלן: "הפקודה").

אמארה סעיד (להלן: "המבקש") תושב הכפר זלפה ובעלים של חלק מחלקת אדמה בגוש 20399 חלקה 21 (להלן: "החלקה") - תת חלקה 21/1.

אמארה נסר תייסיר (להלן: "המשיב") הנו בן דודו של המבקש המתגורר באותה חלקה - תת חלקה 21/2.

ביום 28.6.10 ניתן על ידי פסק דין כנגד המשיב האוסר עליו ו/או על כל אדם אחר מטעמו, לבצע כל עבודת בנייה ו/או חפירה אשר לגביה אין היתר בנייה כחוק בחלקה.

לטענת המבקש, בחודש 8/12 החל המשיב לבצע עבודות בשטח החלקה, בנה קיר מבלוקים ומדרגות בטון ללא היתר בנייה. המבקש פנה למשטרה והמשיב התחייב מצדו שלא להמשיך את ביצוע העבודות בחלקה.

ההתחייבות לא החזיקה מעמד זמן רב, לגרסת התובע ובחודש 11/12 המשיך המשיב בביצוע עבודות חדשות בשטח הכוללות עבודות בנייה ופיתוח, תוך שינוי משמעותי של שטח החלקה ללא נקיטת אמצעי זהירות ובטיחות. המבקש פנה בכתב ביום 1.12.12 אל המבקש ודרש להפסיק את עבודות הבנייה לאלתר בשל הסיכון הממשי שהן יוצרות ואף נשלח באותו היום מכתב לוועדה המקומית לתכנון ובניה עירון בעניין זה.

לטענת המבקש, המשיב עד היום מבצע עבודות בחלקה אך עושה זאת "לאט ובשקט ויוצר עבודות בשטח" (ס' 7 לבקשת הביזיון מיום 25.12.12).

המבקש צירף לבקשתו הנוכחית חוות דעת של מהנדס בניין, מר אגבריה זכי, לפיה המשיב ממשיך בהוספת כמויות גדולות של עפר לחומר החצוב ובמקום לתמוך את העפר המתרומם בקיר בטון הוא תמך אותו בלוחות עץ – דיקט, דבר המסכן חיי בני אדם. עוד קבע המהנדס כי עבודות מסוג זה טעונות היתר כדין מהרשויות טרם הביצוע ונקיטת אמצעים להבטחת העבודה וחיי האדם.

מנגד, טוען המשיב כי פנה למהנדס מוסמך, מר מחאמיד עלי, לצורך הגשת בקשה למתן היתר, ובקשה זו הוגשה לוועדה לתכנון ובניה (להלן: "הוועדה") ביום 21.1.13 וכי בשלב זה ממתין המשיב להחלטת הוועדה לעניין קבלת היתר בנייה.

המשיב טוען כי ממידע שנתקבל מאת המהנדס מטעמו, אמורה הייתה הוועדה לקיים ישיבה בענייננו במהלך בחודש 4/13 וכי סיכוייו לקבלת היתר הנם גבוהים ביותר במיוחד לאור העובדה כי מעשיו לא גרמו לנזק כלשהי לשכנים ולמבקש בפרט.

המשיב טוען כי לא ביצע שינוי או עבודת בנייה באדמתו למעט נטיעת עצים, עבודה אשר לא מחייבת היתר בנייה.

זאת ועוד, המבקש פנה בתלונה לוועדה המקומית אשר הגישה כתב אישום כנגדו, דבר אשר מייתר את הצורך בהליך זה, שכן הלכה היא כי אין להיזקק להליכי הביזיון כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע הצו, וכי "אין מענישים פעמיים בגין אותו מעשה". המשיב סובר כי הגשת כתב אישום מהווה הדרך המרעה עמו פחות, מה גם שהמדובר בהליך העלול לחייבו בקנסות ואף בצו הריסה.

דיון והכרעה:

הליך לפי סעיף 6 לפקודה מצוי בתחום הדמדומים שבין הליך אזרחי "רגיל" להליך פלילי. ההליך נושא אופי מיוחד, באשר אינו מטיל אחריות פלילית, אך הוא גם אינו הליך אזרחי "טהור" במובנו הרגיל. אין הוא עונשי במהותו, ומטרתו העיקרית להביא לאכיפת ההחלטה השיפוטית במבט צופה עתיד. הסנקציה בהליך זה היא סנקציה של כפייה. ויודגש: עניינו של ההליך לא רק במישור היחסים שבין הצדדים המתדיינים, אלא גם במישור היחסים שבין המפר לבין הרשות השופטת (ראה לעניין זה: דברי השופטת שטרסברג-כהן, רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק), פד"י נג(3) עמ' 373 בעמ' 346 מול האותיות ו-ז.

אכן, בדרך כלל הצו על פי פקודת ביזיון בית המשפט פניו צופות פני עתיד ואין מטרתו העיקרית ענישה לשמה למרות שיש בכך היבט עונשי (שם), אך יש מקרים קיצוניים וחריגים בהם השאיפה למנוע פגיעה במפר הצו והאפשרות לנקוט אמצעים קלים יותר אינן חזות הכול ואין באלה לבדם כדי להכריע את הכף שלא לנקוט הליך לפי פקודת הביזיון (כדברי הש' ארבל באע"א 3888/04 מלכיאל שרבט נ' שלום שרבט נט 4, 49 בעמ': 61 (להלן: "פס"ד שרבט")).

עוד הוסיפה הש' ארבל בפס"ד שרבט כך (שם בעמ' 62):

"...צריך להתווסף שיקול חשוב ונוסף – שיקול הצדק, דהינו אילו צעדים יהוו דרך אכיפה ראויה, מתאימה וצודקת, אשר תביא בחשבון הן את עניינו של המפר הן את עניינו של הנפגע המבקש לאכוף את פסק הדין".

בהמשך פסק הדין הדגישה השופטת ארבל כי זלזול בבית המשפט והחלטותיו אין להסכין עמו וכי התעלמות מפגעת ומתמשכת מצו שיפוטי חרף החלטותיו של בית המשפט, מצדיקה נקיטת צעדים על ידי בית המשפט ולבקשת הצד הנפגע, אשר יובילו לביצוע הצו (שם, בעמ' 64).

ומן הכלל אל הפרט: