אל צאנע נ' מדינת ישראל

פסק דין

ערעור על הכרעת דין של בית משפט השלום לתעבורה בבאר שבע (כב' השופט אופיר), בת"ד 8860-02-11 מיום 9.7.12, לפיה הורשע המערער, לאחר שמיעת הוכחות, בעבירות של אי שמירת רווח, בניגוד לתקנה 49(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן: "התקנות"), נהיגה רשלנית, בניגוד לתקנות 62(2) ו- 38(2) לתקנות, וגרימת תאונת דרכים נזק וחבלה, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות. גזר הדין ניתן ביום 17.2.12.

הערעור מתמקד רק בהכרעת הדין.

ב"כ המערער מעלה את הטענות הבאות:

1.בית משפט קמא קבע כי גרסת עדי התביעה מהימנה, וזאת ללא הסבר סביר, ותוך שהוא מתעלם מהסתירות בדבריהם. כך למשל, העובדה שנהגת הרכב הנפגע לא הזכירה בחקירתה במשטרה, כי נסעה לפניה משאית. מאידך, שלושת העדים הזכירו פרט זה בחקירתם בבית המשפט, מה שמלמד על תיאום עמדות.

2.צילומי התאונה הוגשו ללא התקליטור עליו הוטבעו. מכאן, שלא הובאה בפני בית המשפט הראיה הטובה ביותר. גם הגנתו של המערער נפגעה, שכן אילו היה מעיין בתקליטור, יתכן והיה מוצא צילומים נוספים שיש בהם כדי לסייע לו.

3.בית משפט קמא התעלם מהעובדה שבמקום התאונה נמצאו סימני דחיפה רבים שאינם שייכים לאירוע. לטענת ב"כ המערער, סימני הדחיפה על הכביש שייכים לגלגל ימני קדמי וימני אחורי של רכב המערער, והמרחק ביניהם 3.10 מטר, בעוד המרחק בין גלגלי רכב ברלינגו הוא 2.69 מטר. דהיינו, הפרש של 41 ס"מ. מכאן, הסימנים שמצא מומחה התביעה, אינם שייכים לרכב המערער. על טענה זו של מומחה ההגנה, לא הביאה התביעה ראיות הזמה, ובית משפט קמא מילא את החסר בעצמו.

4.קביעתו של בית משפט קמא, כי עדותו של עד הגנה 2, היא חסרת ערך ראייתי, בשל הצגת שאלות מדריכות על ידי הסנגור, שגויה. מדובר בעד תביעה שהתביעה ויתרה עליו, ולכן הסנגור רשאי לחקור אותו בחקירה נגדית. אילו חשב בית משפט קמא כי אופן החקירה יפגע במשקל העדות, היה עליו להזהיר את הסניגור מבעוד מועד. אילו היה ניתן משקל לעדות זו, יתכן שהיה בה כדי להביא לזיכויו של המערער.

5.בית משפט קמא קבע שניתן בתיק זה להתווכח על נושא הקשר בין הסימנים לרכב המערער. קביעה זו מצדיקה זיכוי מחמת הספק.

6.בית משפט קמא התעלם מראיות המצביעות על כך, שרכבה של הנהגת המעורבת נסע במהירות של 100 קמ"ש, העולה על המהירות המותרת, כשלפניו משאית, וסטה מנתיב נסיעתו הימני לנתיב השמאלי, ופגע ברכב המערער.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים נחה דעתי כי דין הערעור להידחות.

הערעור ברובו, עוסק בתקיפת ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי בית משפט קמא. באלה כידוע לא תתערב ערכאת הערעור.

"הלכה ידועה היא כי ערכאת ערעור לא תיטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא אם נפלה בהכרעת הערכאה הדיונית טעות מהותית היורדת לשורש העניין או כאשר המסכת העובדתית אשר נקבעה על ידה אינה מתקבלת על הדעת... כלל אי ההתערבות של ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית חל ביתר שאת מקום בו ממצאים אלו מושתתים על מידת המהימנות שמייחס בית המשפט לעדים שנשמעו לפניו. הגיונו של כלל זה נעוץ בכך שהערכאה הדיונית, המופקדת על מלאכת ההתרשמות מן העדים, משפת גופם, מהתנהגותם ומאופן מסירת עדותם נהנית מיתרון ברור על פני ערכאת הערעור" (ע"פ 6809/09 מלינובסקי נ' מדינת ישראל 26.1.11).

בכפוף לכך, אדון להלן בכל אחת מטענות ב"כ המערער אשר פורטו לעיל:

1.מהימנות עדי התביעה – ב"כ המערער מלין על כך שבית משפט קמא לא נימק את התרשמותו החיובית מעדי התביעה, ולא הביא בחשבון את הסתירה בעניין המשאית שנסעה לפני הרכב הנפגע. לא מצאתי ממש בטענה זו. בית משפט קמא נימק במפורש את התרשמותו הטובה מעדי התביעה, בעמ' 7 להכרעת הדין, באומרו: "לא מצאתי בעדויות אלה (עדי התביעה – ט.ח) סימנים לאי אמירת אמת, וכן לא מצאתי בהן סתירות או ניסיון לכסות על אמת כזו או אחרת". נושא קיומה של משאית בנתיב נסיעה לפני הרכב הנפגע, אינו עניין מהותי באופן השתלשלות העניינים, שכן המשאית לא היתה מעורבת בתאונה. מכאן, שאי ציון קיומה בהודעות העדים במשטרה, אין בו ולא כלום. אוסיף, כי בנוסף להתרשמותו החיובית של בית משפט קמא מעדי התביעה, פירט גם את התרשמותו השלילית מהמערער ומעד ההגנה, והסביר בפרוטרוט מדוע לא התרשם לחיוב מגרסאותיהם של שניים אלה.

2.אי הגשת הדיסקים – לוח התצלומים שצילם הבוחן (עמ' 13 לפרוטוקול) הוגש ללא התנגדות. בנסיבות אלה, אין מקום לטענת הסנגור עתה, כי לא הוגשה הראיה הטובה ביותר, ואילו חפץ בהגשת הדיסק, היה עליו לעתור לכך, או למצער להתנגד להגשת התמונות בו במקום. יתרה מזאת, אילו סבר ב"כ המערער כי בדיסק מצויות ראיות שעשויות לסייע להגנה, כפי שהוא טוען כעת, היה עליו לבקש במסגרת סעיף 74 לחסד"פ, להעמיד את הדיסק לעיונו בפתח ההליך.

3.סימני הדחיפה והקשר שלהם לרכבו של המערער- בית משפט קמא התייחס לטענות מומחה ההגנה, לפיהן, סימני הדחיפה שנמצאו ע"י הבוחן אינם שייכים לרכב הנאשם, מאחר והמרחק בין הגלגל הקדמי לאחורי ברכב מסוג זה, אינו תואם את המרחק שנמצא בסימנים שעל הכביש. בית משפט קמא התייחס לטענה זו בהכרעת הדין בהרחבה.

ראשית דן בסימנים אחרים, כגון שברי כלי הרכב אשר נמצאו בנתיב הימני של הכביש, כטענת התביעה, ללא הסבר מניח את הדעת. הטענה כאילו השברים עפו מהנתיב השמאלי לימני, אינה תואמת את חקר תאונות הדרכים,  וגם אם שברים כאלו ואחרים אכן זזו לאחר התאונה, לא יתכן שכולם ללא יוצא מהכלל עברו מהנתיב השמאלי לימני מבלי שנותר ולו שבר אחד בנתיב השמאלי.

בנוסף, בוחן התנועה תעד סימני צמיגים המובילים מהנתיב הימני בקו מקביל ברור עד למפגש עם מעקה הבטון, ולאחר מכן המשך של סימני צמיגים עד לרכבו של הנאשם אשר נותר בזירה. בית משפט קמא קבע כי תתכן השארת סימנים במפתח של 3.1 מטר על ידי רכב הנאשם על ידי אלכסון הסרנים (ולא על ידי גלגל קדמי ואחורי מאותו צד). לכן נקבע כי מדובר בסימן שיכול היה להשאיר רכב הנאשם.

בית משפק קמא דחה, לאחר ניתוח, את מסקנות מומחה ההגנה כי מיקומו הסופי של הברלינגו והפגיעות שבו היו צריכים להיות אחרים, אם סימן זה היה מושאר ע"י מפתח אלכסון הסרנים. הוא קבע כי סימן הדחיפה הראשון, לא בהכרח קשור לתאונה. סימנים 2 ו- 3 קשורים בוודאות לתאונה, וניתן מהתמונות שהוגשו לראות בבירור, כיצד מהנתיב הימני מוביל צמד סימני צמיגים עד לנקודה בה פגע רכבו של הנאשם בבטונדה, ומשם ניתן לראות המשך סימנים שהשאיר הרכב עד למקום עצירתו הסופי. הסבירות שסימנים מהנתיב הימני בדיוק עד למקום בו נראית פגיעת רכב הנאשם בבטונדה, יהיו קשורים לתאונה אחרת, נראתה לבית משפט קמא קלושה, ולכן דחה אותה.