אלרן ואח' נ' וקנין ואח'

פסק דין

בהתאם להוראות ערכאת הערעור ברע"א 39319-02-13 ולאחר ששבתי ושקלתי את מכלול הנסיבות, לרבות טיעוני התובעים שהוגשו לאחר פסק הדין בערכאת הערעור, אני מקבלת את התביעה העיקרית בחלקה כך שהנתבעים, ביחד ולחוד ישלמו לתובעים סך של 5,250 ₪, ואלה טעמיי –

כפי שקבעתי בפסק הדין, לא הוכח כלל שהתינוק נפגע בגן הילדים ואף לא הוכח, כי הגן התרשל ביום 14.5.12 שכן לו היה הדבר כך, לבטח ההורים היו מבחינים בכך. אכן קבעתי כי ביום 15.5.12 היה על צוות הגן לחוש, כי זרועו של התינוק שבורה והצוות כשל בכך שלא הזעיק את ההורים, אולם אין בקביעה זו כדי להטיל אחריות על צוות הגן על עצם שבירת היד, או על עצם הטיפול שהיה אמור הילד לקבל בשל שבירת היד. אשוב ואדגיש, כי בגדר הדיון שנשמע בפני, לא הוכחו הנסיבות בהן נשברה ידו של התינוק ואף לא המועד בו נשברה היד. טענתם העיקרית של התובעים כי השבר ארע בגן בשל התנהלות צוות הגן נדחתה ודחיית הטענה הינה, לטעמי, בעלת משמעות מהותית ומכרעת בתוצאת פסק הדין.

הכשל של צוות הגן להזעיק את ההורים, אינו מצדיק לטעמי ביטול החוזה והשבה של מלוא הסכום ששילמו התובעים שכן אשמם של התובעים ואחריותם למה שארע, שווה לפחות לאלה של צוות הגן, אם לא למעלה מכך.

במה הדברים אמורים: כפי שקבעתי, על אף טענת התובעים כי התינוק לא חש בטוב יום קודם, ועל אף טענתם לפיה כבר במועד זה, ביום 14.5.12, נשברה ידו של הקטין, התובעים בחרו להביא את הקטין לגן ביום 15.5.12, כשאינו במצב בריאותי תקין – כך לטענת התובעים עצמם.

כפי שנפסק לא פעם, "האחריות לשלומם של ילדים חלה תחילה על הוריהם, כך מן ההיבט המוסרי חברתי". לאחרונה חזר בית המשפט המחוזי על הדברים בע"א עא (נצ') 8722-08-12 מועצה מקומית מגדל נ' עזבון המנוחה ראניה ח'לאליה ז"ל (29.3.13), שם חזר בית המשפט על כך שהמדיניות הראויה צריך שתיתן ביטוי ממשי לחובתם זו של ההורים.

התובעים במקרה דנן, הביאו את בנם התינוק לגן למרות שלא חש בטוב והתעורר מספר פעמים במשך הלילה, כאשר הם עצמם, כך לפי טענתם, לא שתו ליבם לידו השבורה של הילד. בנסיבות אלה היה על התובעים לצפות כי התינוק יחוש ברע במהלך היום ולפיכך אינם יכולים לבוא בטענה אל צוות הגן. האחריות לתשומת הלב המאוחרת לשבר ביד נחלקת למצער שווה בשווה בין ההורים לבין צוות הגן.

בנסיבות שהובררו, ולאור כל האמור לעיל, שעה שלא הוכח שצוות הגן גרם לשבר בידו של התינוק ושעה שממילא התינוק היה אמור לעבור את כל הטיפולים שעבר וספק אם יכול היה לחזור לגן כשידו שבורה, בין אם השבר היה נחשף במועד ובין אם לאו, איני רואה לפסוק לתובעים פיצוי בגין הצורך לשכור שירותיה של מטפלת, ואף לא בגין עוגמת נפש.

התובעים זכאים אפוא למחצית שכר הלימוד ששילמו ולא לכל שכר הלימוד, שכן הפסקת שהותו של הקטין בגן, בנסיבות שאינן כולן באשמת הנתבעים, אינה מצדיקה החזר הסכום כולו. מכתב התביעה עולה כי שכר הלימוד עמד על סך של 3,000 ₪, אשר שולם עד לחודש אוגוסט. בנם של התובעים חדל לבקר בגן החל ממחצית חודש מאי, כך שהסכום המלא עומד על סך של 10,500 ₪. לאור קביעתי, לפיה חלה אחריות שווה על שני הצדדים, ישלמו הנתבעים לתובעים סך של 5,250 ₪, וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"א אלול תשע"ג, 17 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.