פסק דין
תאונת דרכים שעל פי הנטען, ארעה ביום 29.03.2008 בכביש המוביל מצומת תל ערד לכיוון סוסיא.
בתאונה זו, נגרמו "נזקי פח" לשני כלי הרכב, והשאלה היחידה הטעונה הכרעה היא, אשמו של מי מן הנהגים, גרם לתאונה.
גרסת התובע היתה שבהיותו במרחק של 10 מטרים, ואולי גם פחות, מרכבו של הנתבע, הנתבע החל לבצע פניית פרסה. התובע ניסה למנוע את התאונה, וסטה שמאלה. בסופו של דבר, התאונה לא נמנעה, וכלי הרכב התנגשו זה בזה, כך שהפינה הקדמית ימנית של רכבו של התובע (מסוג "הונדה"), פגעה בפינה הקדמית שמאלית של מכונית הנתבע (מסוג "מזדה"). מנח כלי הרכב היה בזוית של כ- 45 מעלות כלפי הכביש, והם היו פחות או יותר, מקבילים זה לזה, ברגע הפגיעה.
גרסת הנתבע היתה, שהוא ביקש לפנות שמאלה לעבר דרך עפר המובילה לגבעה הקרויה בפיו "גבעת האירוסים". על פי עדותו, עובר לתאונה, הוא היה בצד הימני של הכביש, ואת הפניה שביקש לעשות כאמור לעיל, החל כשמכוניתו מצויה בצד ימין של הכביש, ובהטיה קלה כלפי שמאל, כשפנס האיתות השמאלי פועל. תאור מצבה של מכונית ה"מזדה" על גבי הכביש, עובר לתאונה, שורטט על ידי הנתבע וסומן ת/2.
למעשה, העובדות אינן שנויות במחלוקת, ושני הנהגים תארו, פחות או יותר, אותן עובדות.
השאלה כאמור היא, התנהגותו של מי מן הנהגים, היא זו שגרמה לתאונה.
אחריותו של התובע:
התובע העיד כי ראה את מכונית ה"מזדה" ממרחק רב. בהיותו סבור שהמכונית עומדת, הוא ביקש לעקוף אותה, והופתע כאשר הנתבע סטה שמאלה. את הסטיה שמאלה, פירש התובע כנסיון לבצע פניית פרסה, וזאת כיוון שלא לקח בחשבון את האפשרות, שהנתבע ביקש לפנות שמאלה, אל דרך עפר. נראה לי כי אחריותו של התובע, מתבטאת בכך שלא נתן משקל מספיק להימצאותה של מכונית הנתבע על הכביש, ולאפשרות שיש בדעת הנתבע, לסטות שמאלה. על פי הראיות שבפני, וגם על פי אמרות הנהגים במשטרה (ת/1 ות/3) – התובע גם לא צפר צפירת אזהרה.
אחריותו של הנתבע:
אין בלבי כל ספק, שעיקר האחריות לגרימת התאונה, רובצת על הנתבע.
ראשית, שומה על מי שמבקש לפנות שמאלה, לעשות כן, ממרכז הכביש, ולא מצד ימין של הכביש.
אילו הנתבע היה מתחיל את הפניה שמאלה מהצד השמאלי של נתיב נסיעתו, היה בכך כדי להוות איתות ברור לנהגים, שנסעו אחריו, לגבי כוונתו. תחילת הפניה שמאלה מהצד הימני של הכביש, היא בגדר טעות, והיה בה, כדי להעביר "מסר" שגוי ומבלבל לנהגים האחרים.
שנית, שומה על מי שמבקש לפנות שמאלה, לוודא באמצעות המראות שברכבו – זו שבתוך הרכב, וזו שבצד שמאל, שהדבר אפשרי, ושאין בכך כדי לסכן נהגים אחרים. עצם העובדה שהנתבע סטה שמאלה כשרכבו של התובע מצוי מאחוריו ובקרבה אליו, מהווה רשלנות של הנתבע.
לפיכך, אני קובע כי אחריותו של הנתבע לתאונה, היא בשיעור של 80% ואחריותו של התובע היא בשיעור של 20%.
ה"נזק":
נזקי מכוניתו של התובע הוערכו על ידי שמאי, בסכום של 18,731 ₪ (סעיף 7 לתביעה). (על פי חוות הדעת של השמאי, הנזק הממשי של הרכב, אחרי ניכוי ערך השרידים עמד על 19,500 ₪).
שכר טרחתו של השמאי היה 1,299 ₪, וסך נזקו של התובע עמד איפוא, על פי כתב התביעה, על 20,030 ₪. סכומים אלה, מתאימים ליום 06.05.2008 (התאריך הנקוב על גבי דו"ח השמאי).
אני פוסק איפוא, כי הנתבע יפצה את התובע, בסכום של 16,024 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על סכום זה מיום 06.05.2008 ועד לתשלום בפועל.
כמו כן, הנתבע ישא בשכר טרחת עו"ד של התובע בסכום של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ.