אלקיים נ' עיריית תל אביב-יפו ואח'

פסק דין

(לגבי הנתבעת 2)

לפניי בקשה לדחיית התביעה על הסף כנגד נתבעת 2 מחמת התיישנות.

התובע יליד 17/8/1948 בגיר נפגע בתאונת עבודה שלשיטתו הינה תאונת דרכים מיום 28.8.04, בה נפגע מפעולה של משאית מנוף. בעקבות פגיעתו הגיש תביעה ביום 31.10.10 כנגד הנתבעת 1, כנגד הנתבעת 3 וכנגד מבטחת השימוש ברכבו שלו – אליהו חברה לביטוח אשר התביעה כנגדה נדחתה ביום 15.9.13.

ביום 17.12.12 ביקש התובע לתקן את תביעתו ע"י הוספת קרנית כנתבעת נוספת וביום 11.7.13 הוגש כתב תביעה מתוקן כנגד הנתבעים המקוריים 1,3 וכנגד הנתבעת החדשה קרנית, היא המבקשת בבקשה שלפניי.

טענת הנתבעת 2 כי דין התביעה כנגדה להידחות בשל התיישנות עילתה. התובע השיב לעניין ההתיישנות כי עילת התובענה לא התיישנה בשל תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות התשי"ח (להלן: חוק ההתיישנות) , אי ידיעת העובדות המהוות את עילת התביעה, עד למהלך בירור התביעה. התובע טוען כי מעולם לא ידע על זכויותיו וממי עליו לתבוע, וכי יש לפרש את טענת ההתיישנות על דרך הצמצום.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת התובע, בתגובת הנתבעת 1 ובתשובה לתגובה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל, ודין התביעה המתוקנת כנגד נתבעת 2 להידחות על הסף מחמת התיישנות.

התביעה המקורית הוגשה למעלה משש שנים לאחר הארוע, קרי פחות מעשרה חודשים לפני חלוף מועד ההתיישנות.

צודקת נתבעת 2 בטענתה כי יש לדחות על הסף את התביעה נגדה בהתאם לתקנה 101 לתקסד"א, ואני מקבל את טענותיה כפי שפורטו בבקשתה ובתגובתה. תקנה 26 לתקסד"א קובעת בזו הלשון: "הוסף או הוחלף בעל דין, רואים, לעניין ההתיישנות את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן" אין מחלוקת כי התביעה נגדה הוגשה לאחר כמעט כ-9 שנים מיום הארוע וככזו, בהתאם לחוק ההתיישנות חלה התיישנות לגביה.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלו".

בענייננו אין לקבל את טענת התובע כי המקרה נופל לגדר סעיף 8. לא מצאתי לנכון לקבל את טענת התובע כי לא יכול היה לדעת על העובדות המקימות את עילת התביעה כנגד קרנית עד לבירור התובענה. התובע בחר להשהות את הגשת תביעתו הראשונית כ-10 חודשים עד סמוך לתום תקופת ההתיישנות, ואף אם לא ידע את מי עליו לתבוע, אין לו אלא להלין על עצמו על דרך התנהלותו. הגשת תובענה בסמוך להתיישנות עילתה עלולה להביא למצב בו מוגשת התובענה כנגד הגוף הלא נכון, כפי שאירע במקרה הזה, אלא שאז לא יוכל התובע לטעון כי התנהגותו עלתה כדי "זהירות סבירה" כדרישת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. התובע מודה בבקשתו כי לא ידע על זכויותיו ולא ידע ממי עליו לתבוע (סעיפים 4 , 5 לתגובת התובע). כבר פורש בפסיקה היקף סעיף 8 ופרשנותו, כי תובע שנמנע מלברר פרטים זמן רב והיה יכול ולא עשה כן, אי ידיעתו נעוצה בהזנחה שלא נכנסת לגדר "זהירות סבירה" (ראה ע"א 244/81 פתאל נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית פ"ד לח (3) 673, (1984), ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד פ"ד מה (5) 365, 372 (1991). כן נקבע בפסיקה כי נבחנת הידיעה בפועל והידיעה בכוח של התובע עפ"י מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר והאמצעים הסבירים בנסיבות העניין. מדובר על גילוי העובדות, ולא על גילוי הדין, ולכן גילוי מאוחר של הדין לא נתפס ברשתו של כלל הגילוי המאוחר. ע"א 2919/07 מדינת ישראל- הועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-לפיל (פורסם בנבו 19.9.10). לפיכך גם אם התובע הדיוט ולא היה מודע בפועל לכך שעליו לתבוע את קרנית, הרי שהוא נעזר בגורמים משפטיים כבר מהגשת התביעה המקורית, כך שלא מתקיים התנאי לפיו "העובדות שנעלמו ממנו לא יכלו להתגלות אף בזהירות סבירה". כמו כן התובע ששומה היה עליו לערוך את הבירורים העובדתיים באשר לפרטי המשאית ממנה נפגע ופרטי חברת הביטוח, לא עשה כן והשתמש בהליך כסוג של חקירה לבירור הפרטים הנחוצים לביסוס תביעתו.

מן הראוי להדגיש כי התובע היה בזמן התאונה עובד הנתבעת 1.

בטופס קבלת הודעה (שצורף כנספח לכתב התביעה) לא ציין התובע כי המשאית שבה הופעל המנוף היתה משאית בחזקת ובשליטת הנתבעת 1.

מתעוררת השאלה מדוע התובע כעובד הנתבעת 1 לא חקר ודרש אודות פרטי המשאית שגרמה לפציעתו. זאת ועוד הגם ולא נטל פרטי הנהג או המשאית, האם לא זיהה את הנהג באותו רגע או לאחר מכן?

גם בהודעה לביטוח לאומי על פגיעה בעבודה לא ציין התובע כי משאית המנוף היתה של הנתבעת 1.

אם בכך לא די הרי שלטענתו דיווח על התאונה באתר "חירייה".

התובע לא טרח לברר עם מפעילי האתר את פרטי המשאית או זהות הנהג.

על כן כאמור סעיף 8 לא חל על ענייננו.

אשר על כן אני מקבל את טענת הנתבעת 2 לפיה עילת התובענה כנגדה התיישנה בעת הגשת התביעה נגדה, ודוחה את התביעה המתוקנת ביחס אליה.

התובע יישא בהוצאות הנתבעת 2 ובשכ"ט עו"ד בסך של 2500 ש"ח סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום.