החלטה
המבקשת הגישה תובענה בדרך של המרצת פתיחה, במסגרתה עתרה למתן סעד הצהרתי בדבר בטלותו של שטר המשכון על הזכויות בדירת מגורים הנמצאת באשדוד. בנוסף ביקשה להצהיר כי ההליכים בלשכת ההוצל"פ המבוססים על שטר משכון – בטלים.
כסעד חלופי עתרה המבקשת להכריז כי עומדות לה מלוא זכויותיה כדיירת מוגנת מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר ולחלופין זכאית לדיור חלוף מכוח סעיפים 38 ו – 39 לחוק ההוצל"פ.
המשיבה טענה כי לבית משפט זה אין סמכות לדון בתוקפו של משכון רשום, הואיל והסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי.
המבקשת טענה מנגד, כי מדובר בזכויות אשר אינן רשומות בלשכת המקרקעין ולפיכך הואיל ועסקינן בזכויות אובליגטוריות שערכן הכספי הינו בתחום סמכותו של בית משפט השלום, אזי יש לבית המשפט את הסמכות העניינית לדון בתובענה.
בדיון שנערך ביום 13.2.14 קבעתי כי נוכח העדר התייצבות המבקשת לדיון, יש לדחות את מועד הדיון ובכלל זאת ידחה הדיון בשאלה המקדמית התלויה ועומדת בעניין סמכותו של בית המשפט לדון בתובענה.
נוכח בקשה לדחיית מועד הדיון, ביטלתי את הדיון הקבוע בתיק ובהמשך לכך ניתנת החלטתי בקשר לטענות הצדדים בנושא הסמכות העניינית.
השאלה למי נתונה הסמכות העניינית לדון בתוקפו של משכון רשום על זכויות חוזיות בדירה שאינה רשומה בלשכת המקרקעין נדונה בבתי המשפט המחוזיים, אולם טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון.
הגישה הרווחת משתקפת בהחלטתו של כב' השופט יצחק עמית בתיק ה"פ (חיפה) 119/08 שרה שוייצר נ' אילן רפאל (מיום 6.7.08). כב' השופט עמית עמד על כך שסוגיה זו נותרה פתוחה וניתן להצביע על דעות ומגמות סותרות בפסיקת בתי המשפט המחוזיים, ודעתו היא שהסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי.
עמדה אחרת הועלתה בהחלטות אחרות של בתי-המשפט המחוזיים כגון בתיק בש"א (ב"ש) 5479/09 י.אליה ובניו יזמות קבלני בניין בע"מ נ' שי פרץ (מיום 28.2.10). כב' השופטת רחל ברקאי הביעה דעתה כי הגם שמדובר בסוגיה הנוגעת למקרקעין, הרי משנמצא כי אין המדובר בזכויות במקרקעין, כמשמעותן בחוק המקרקעין, כי אם בזכויות חוזיות – תקבע הסמכות לפי שווי הזכות.
סקירה של ההחלטות השונות שניתנו בסוגיה האמורה מלמדת כי מרביתן של ההחלטות מצדדות בגישה הראשונה, לפיה הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט המחוזי, אולם כאמור, טרם ניתנה הכרעתו של בית המשפט העליון בנושא.
במצב דברים זה, היה מקום לפעול בהתאם לעמדה הרווחת ולהורות על העברת התובענה לבית המשפט המחוזי. חרף זאת, החלטתי שלא להעביר התובענה, אלא להורות על מחיקתה וזאת מחמת שני טעמים.
הטעם הראשון נעוץ בכך שלא יהיה זה ראוי כי הכרעתו של בית משפט זה היא שתחייב את הערכאה העומדת מעליו, שעה שאם יועבר התיק אזי לא ניתן יהיה להעבירו עוד, אף אם בית המשפט המחוזי יחזיק בדעה כי הסמכות אינה נתונה בידיו אלא לבית משפט השלום. ככל שתוגש התובענה ישירות לבית המשפט המחוזי, הרי שאם יצדד בעמדה הרווחת לפיה נתונה לו הסמכות, יתקיים הדיון בהתאם לעמדתו. אם בית המשפט המחוזי יצדד בעמדה לפיה הסמכות נתונה לבית משפט השלום, יהיה בידיו להורות על העברת הדיון.
הטעם השני נעוץ בכך שלא ניתן להעביר התובענה כפי שהיא, שכן המבקשת הוסיפה סעדים אשר אין חולק כי אינם בסמכות בית המשפט המחוזי, אלא בסמכותו של בית משפט זה.
כמפורט לעיל, המבקשת עתרה לסעדים חלופיים בדבר זכויותיה כדיירת מוגנת וכן להכרזה בדבר זכאותה לדיור חלוף. סעדים אלו אומנם מצויים בסמכות בית משפט השלום, ולפיכך יש להתייחס אליהם.
במצב הדברים הנוכחי, כאשר טרם מומש המשכון וטרם ננקטו הליכים למכירת הנכס ולפינוי המבקשת מהדירה (ויודגש, כי לפי הראיות שהביאה המשיבה, המבקשת כלל לא התגוררה בדירה), הדיון בסעדים האמורים הינו מוקדם מדי והינו בגדר דיון תיאורטי.
ממילא, הדיון בסוגיות אלו מתעורר כדרך של שגרה במסגרת ההליכים המתנהלים בפני ראש ההוצל"פ, ואין מקום לקיים דיון בתובענה לסעד הצהרתי, קודם למועד שבו יעמוד הנושא באופן קונקרטי בפני ראש ההוצל"פ.
מטעם זה יש להורות על מחיקת התובענה, גם ביחס לסעדים החלופיים.
אשר על כן, אני מורה על מחיקת התובענה.
לעניין הוצאות המשפט בהליך זה, תהיה המשיבה זכאית לטעון לגביהם במסגרת ההליכים הנוספים אשר יתבררו בין הצדדים.