אלפתאח יאסין ואח' נ' מליהוב ואח'

החלטה

1.במסגרת דיון מוקדם שהתקיים בהליך זה ביום 16.5.2013, ביקש הנתבע 1 מבית הדין להורות על חיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו, ככל שתדחה התביעה.

2.עיקר טעמיו של הנתבע 1 בבקשתו הם, כי התביעה נגדו הוגשה מטעמים לא ענייניים, וכי קיים קושי בגביית הוצאות מתובעים המתגוררים בשטחי הרשות הפלסטינית. עוד טען הנתבע 1, כי מעולם לא התקיימו יחסי עבודה בינו לבין התובע, וכי הנתבע 2 הוא שהעסיק את התובע. לטעמו, בשל חששו של התובע להיפרע מהנתבע 2 הגיש את התביעה גם כנגדו. הוסיף וציין הנתבע 1, כי הוגשה על ידו בהליך זה תביעה שכנגד בסכום של למעלה מ – 100,000 ש"ח, ולטעמו יש בעובדה זו כדי לתמוך בבקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה.

3.ב"כ התובע התנגד לבקשה תוך שטען, כי התובע הינו תושב הרשות הפלסטינית ומדובר בניסיון לנצל את מצוקתו הכלכלית.

הכרעה

4.לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בבקשה, ועיון בכלל החומר שבתיק בית הדין, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה להידחות.

5.ראשית, הבקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה, הנסמכת בין היתר על טענות עובדתיות, לא נתמכה בתצהיר. די היה בטעם זה כדי להורות על דחייתה.

6.יתרה מזו, גם לגופו של עניין, לא מצאתי בנימוקי הבקשה די על מנת להורות על חיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע 1. אבאר:

7.אמות המידה להכרעה בבקשה לחיוב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע נקבעו בהלכה הפסוקה, שעמדה על שני שיקולים עיקריים אותם נדרש בית המשפט לשקול בבואו להכריע בבקשה. השיקול העיקרי, עניינו בסיכויי הצלחת התביעה. לשיקול זה יינתן משקל מכריע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים להצליח בתביעה קלושים. השיקול השני עניינו ביכולת גביית ההוצאות מהתובע (ראו: ע"ע 1424/02 פתחי אבו נסאר – Saint Peter Gallcantu, ניתן ביום 6.7.2003 וההפניות שם; להלן: עניין אבו נסאר).

בית המשפט העליון קבע בפרשת אויקל תעשיות את הכלל לפיו:

"אין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. טעם לדבר הוא, שזכותו של אזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בית המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה"

(רע"א 544/89 אויקל תעשיות נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647).

8.ברבות השנים, קבע בית הדין הארצי לעבודה כללים מנחים להכרעה בבקשה לחיוב תובע בהפקדת ערובה בהליכים לפני בית הדין לעבודה, תוך עריכת הבחנה בין תובע שהוא תושב ישראל, תובע שהוא אזרח זר, ותובע שהוא תושב הרשות הפלסטינית (ראו למשל: ע"ע 1459/02 דן בוצ'ימן - אם.אי.סי. כח אדם בע"מ, 19.12.2002; ע"ע 1064/00 דניאל קיניאנג'וי ואח' – אוליצקי עבודות עפר, פד"ע לה 625; ע"ע 1155/00 אוניקה ג'ונג'נו - אם.אי.סי. כח אדם בע"מ, ניתן ביום 20.12.2000). בכל הנוגע לתובע שהוא תושב הרשות הפלסטינית נקבע בפסק הדין המנחה בעניין פתחי אבו נסאר כדלקמן:

"ככלל, אין להטיל על עובד תושב הרשות חובת הפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של המעסיק-הנתבע, רק בשל היותו תושב הרשות. יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו. בתוך כך, תנתן הדעת לשני פנים אלה:

הפן האחד: כל עוד קיימת מניעה לקיומם של הליכי גבייה באזור, תידרש מן העובד הוכחה ראשונית לכאורה ולו ראשית ראיה הנלמדת מפני הדברים, שהתביעה אינה מופרכת על פניה או כי טובים סיכוייו לזכות בה. בארנו 'טובים הסיכויים' אין כדי לקבוע רף גבוה יותר מזה הנדרש להוכחה הראשונית לכאורה, כאמור לעיל. הוכחה ראשונית זו תפחת במשקלה, כאשר המדובר הוא בתביעה למימוש זכויות סוציאליות המוקנות מכח משפט העבודה, כגון שכר מינימום. או אז, יטה בית הדין לפתוח לעובד את שערי בית הדין ולהכשיר את נתיב התביעה למימוש זכויותיו מכח משפט העבודה המגן. במקרים המתאימים, ייתן בידיו אפשרות לתקן את תביעתו ולהעמידה על בסיס לכאורי מוצק יותר.

הפן האחר: נמצא כי אין התביעה מופרת על פניה או כי 'טובים סיכויי התביעה', ולו לכאורה, וכי על פני הדברים אין המדובר בהליך סרק, יידרש המעסיק להוכיח כי לא יוכל להיפרע מן העובד בהוצאותיו, ככל שיוטלו עליו.

מצא בית הדין כי אין התביעה מופרכת על פניה והמעסיק-הנתבע לא הוכיח כי נבצר ממנו להיפרע מן העובד – לא תוטל הערובה" [ההדגשה אינה במקור].

צא ולמד, היותו של התובע תושב הרשות הפלסטינית אינו מהווה טעם מספיק לחיובו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, ועל המבקש להוכיח התקיימותם של התנאים האחרים שנקבעו בפסיקה.

מן הכלל אל הפרט

9.במקרה שלפני, לא מצאתי בטיעוניו של הנתבע 1 די על מנת להורות על חיוב התובע בהפקדת ערובה.