אלפראונה איאת נ' "הכשרת הישוב" חב' לביטוח ואח'

פסק דין

תובענה על סך 4,236 ₪ שהגישה התובעת נגד הנתבעים, בגין תאונת דרכים שארעה בכביש הערבה ביום 11.12.08.

התובעת פוצתה ע"י מבטחתה, חברת כלל, אשר הפחיתה מהפיצוי סך של 4,236 ₪ בגין השתתפות עצמית, השתתפות עצמית בירידת ערך וכינון סכום ביטוח. זהו הסכום הנתבע על ידה מהנהג שפגע בה, הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") ומחברת הביטוח שלו, הנתבעת 1.

למעשה, אין מחלוקת של ממש בין הצדדים באשר לקרות התאונה: מדובר בכביש צר, בו רק נתיב אחד לכל כיוון ומעקים בצידיו, כאשר התובעת נסעה ברכבה כאשר משאית לפניה, והמשאית בה נהג הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") מאחוריה.אין מחלוקת כי מסיבה כלשהיא, עצרה או האטה המשאית שנסעה לפני התובעת, ואז המשאית הנהוגה בידי הנתבע התקרבה על רכב התובעת, והתובעת סטתה שמאלה, כדי לצמצם את הפגיעה, ולכן נפגעה בצד הימני של רכבה ע"י המשאית בה נהג הנתבע.

בנסיבות אלה, ניתן היה להסכים על העובדות המרכזיות, שלטעמי, הן כשלעצמן מלמדות על אחריותו של הנתבע, ולא היה כל צורך בחקירת העדים.

התובעת העידה בפני בבהירות ובנועם, היא לא הסתירה כל פרט (לרבות שאיננה זוכרת את המשאית שבאה ממול), ועדותה נשמעה הגיונית, העדות תואמת את הנסיבות והנזקים בכלי הרכב ואף את עדותו של הנתבע.

נציג הנתבעת 1 טען לסתירות בעדותה של התובעת, לעניין מצב רכבה עובר לתאונה – עצירה או נסיעה איטית ולעניין סדר האירועים – סטיה שמאלה ואחר כך מכה או להפך. שמעתי בקשב רב את עדותה של התובעת, וקראתי בעיון את הודעתה במשטרה, ואינני מוצא כל סתירה בעדות.

אין מחלוקת שהשיירה נעצרה או נסעה לאט מאד עובר לפני התאונה, אין מחלוקת שהתובעת הבחינה במשאית של הנתבע הקרבה אליה מאחור, וכדי לצמצם את הפגיעה סטתה שמאלה.גם התובעת וגם הנתבע הסבירו, כי אם התובעת לא היתה סוטה שמאלה, היתה נמעכת בין שתי המשאיות.

לחיזוק דבריה של התובעת, כי היא עצמה שמרה מרחק מהמשאית שלפניה, ניתן להביא את עצם יכולתה, שאינה שנויה במחלוקת, לסטות שמאלה כדי לצמצם את נזקיה. אלא שלטענתה, הנתבע לא שמר מרחק, ולכן הוא האחראי לתאונה.

לא מצאתי כל פגם בעדותה, גם בכך שלא הבחינה במשאית שבאה, לטענת הנתבע, ממול, שהרי היא נסעה "דחוקה" בין שתי משאיות. בנסיבות אלה, הסבריה של התובעת, כי תשומת ליבה נתונה היתה למצב של הנתיב שלה, מניחים את דעתי.

עדותו של הנתבע תאמה בעיקרה את עדותה של התובעת. לדבריו אכן השיירה נעצרה, ולכן צפר לתובעת לסטות כדי שלא להמעך על ידו, והוא חלף בין המעקה לרכבה של התובעת עד שהתנגש במשאית שנסעה לפניה.

דא עקא, לטענת הנתבע היתה התאונה בלתי נמנעת, לנוכח משאית צבאית רחבה שבאה ממול, חסמה את הנתיב, וגרמה לעצירת המשאית הראשונה.

תקנה 49 לתקנות התעבורה קובעת כהאי לישנא:

"49. ריווח בין רכב לרכב - (א) לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה. (ב)   בלי לגרוע מן האמור בתקנת משנה (א), לא ינהג אדם ברכב בעקבות רכב אחר הנוסע לפניו באותו נתיב אלא אם כן הוא שומר על מירווח זמן של שניה אחת לפחות כדי לעבור, במהירות נסיעתו אותה שעה, את המרחק שבין שני כלי הרכב".(ההדגשה שלי – א.א.)

בענייננו, הודה הנתבע כי מדובר בכביש צר, חד נתיבי בכל כיוון, עם מעקים קרובים. בנסיבות אלה, מוטלת היתה עליו חובה מיוחדת של שמירת מרחק בהתחשב במצב הדרך, כדי שיוכל לעצור בבטחה, גם אם השיירה נעצרת באופן פתאומי, כפי שאכן קרה בסופו של דבר, לטענתו.

העובדה, עליה אין מחלוקת, כי אם התובעת לא היתה סוטה שמאלה, היא היתה נמעכת על ידי הנתבע, וכן העובדה שהוא חלף את כל רכבה ופגע במשאית שלפניה, מלמדת כי הנתבע לא שמר מרחק כנדרש.

בנסיבות אלה, גם אם העצירה נגרמה בעטיו של צד שלישי שהגיח ממול, יש להטיל את מלוא האחריות לתאונה על הנתבע, שלא שמר מרחק, ומכאן על הנתבעת 1 מבטחתו.

התובעת, בהגינותה, לא "ניפחה" את תביעתה ע"י תוספת הוצאות שונות, אלא תבעה אך ורק את הסכום שבפועל נוכה מן הנזק ע"י המבטחת מטעמה.

בנסיבות אלה, אני מקבל את התביעה במלואה, ומורה על הנתבעים לשלם לתובעת, ביחד ולחוד, את סכום התביעה בסך 4,236 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה 23.3.09 ועד ליום התשלום המלא בפועל, ובצירוף סכום כולל כהוצאות משפט בסך 350 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

פסק הדין ישלח לצדדים בדואר.