אלפסי נ' מרון ואח'

פסק דין

לפניי תביעה בגין נזקים שנגרמו לרכב התובע בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 18.3.2013, ברחוב ריב"ל בתל-אביב.

לטענת התובע, הוא נסע ברחוב ריב"ל בתל-אביב. הוא הבחין ברכב הנתבעת עומד בחניה כפולה בצדו הימני של הכביש. הוא המשיך בנסיעתו, בידיעה שעל אף העובדה שהנתבעת 1 החנתה את רכבה בחנייה כפולה, רכבו יכול לעבור במקום. בעת שרכב התובע חלף ליד רכב הנתבעת 1, החלה הנתבעת 1 בנסיעה לאחור, כאשר חזית רכבה פונה לכיוון הכביש, אז אירע מפגש בין כלי הרכב.

לטענת הנתבעת 1, היא ביקשה להחנות את רכבה. היא החלה בנסיעה לאחור לאחר שבדקה שאין רכב מאחור. בהתאם לנטען על ידה, מפגש הרכבים ארע כשרכבה היה לקראת סיום החניה, כשהחלק הקדמי של הרכב עדיין בולט לכיוון נתיב הנסיעה.

לאחר בחינת טענות הצדדים, התמונות והעדויות בדיון, מצאתי מקום לקבוע כי הצדדים – שניהם – אחראים לקרות התאונה, במידה שווה. להלן הנימוקים אשר הביאו אותי לכדי מסקנה כאמור:

התובע לא סבר שהנתבעת מתכוננת לבצע חניה. לדבריו: "כאשר אני הגעתי לשם לא הבנתי שהיא עומדת לחנות. לא ראיתי אורות רוורס ולא איתות" (עמ' 2, ש' 23-22). בנסיבות העניין, בשים לב למיקום רכבה של הנתבעת 1 בכביש (בעמידה במקביל לרכב חונה), כאשר מאחוריה – לצד המדרכה – קיים מרווח, היה על התובע לבחון האם הנתבעת 1 נמצאת בהיערכות לקראת חניה בנסיעה לאחור. הימנעות התובע מלערוך בחינה מתאימה (על דרך של התבוננות, האטה ובחינת תגובת הנתבעת 1) נזקפת לחובתו.

הנתבעת טוענת "אותתי, הסתכלתי מאחור לראות שאין אף מכונית מאחוריי" (עמ' 2, ש' 28-27). על יסוד תמונות רכב התובע כמו גם לאחר שמיעת עדותה של הנתבעת, שוכנעתי שהנתבעת לא נתנה דעתה לתנועה במקום, בעת מהלך ביצוע החנייה. הנתבעת החלה במהלך החניה, באמצעות נסיעה לאחור, לאחר שחלק הארי של רכב התובע עקף את רכבה (הפגיעה ארעה בחלקו האחורי של רכב התובע). הנתבעת השתהתה בביצוע החניה. כשהחלה במהלך החניה, באמצעות נסיעה לאחור, היה עליה לבדוק שוב אם התנועה בכביש באותו רגע נתון מאפשרת לה לנסוע לאחור. במהלך כל שלבי ביצוע החניה, באמצעות נסיעה לאחור, אמורה הייתה הנתבעת להתבונן לאחור ובמידה ורכב מתקרב – לעצור את מהלך החניה. העובדה שהנתבעת לא ראתה את רכב התובע מתקרב, מעידה שהיא לא הסתכלה לאחור, אל כיוון נסיעת הרכבים בכביש. לנתבעת אחריות משמעותית לקרות התאונה.

שיעור הנזק: שיעור הנזק הישיר (לרבות שיעור ירידת הערך), בהתאם לחוות דעת השמאי, לא נסתר. התובע זכאי לפיצוי בשיעור מחצית משיעור הנזק הישיר. אני מאשר את שכ"ט השמאי.

על כן, אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע בתוך 30 יום מהיום סך של 2,452 ₪, בצירוף אגרת בית משפט ע"ס 50 ₪, כל זאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל ובצירוף הוצאות משפט ע"ס 400 ₪ (במסגרת קביעת שיעור ההוצאות הבאתי בחשבון את העובדה ששני הנהגים המעורבים נמצאו אחראים לקרות התאונה במידה שווה).

זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי – בתוך 15 יום.

המזכירות מתבקשת לשלוח העתק מפסק הדין אל הצדדים.

ניתן היום, ז' אדר תשע"ד, 07 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.