פסק - דין
מבוא, טענות הצדדים והשתלשלות ההליך
לפניי עתירת עובד-שירות נגד החלטת המשיב שלפיה, בעקבות ההפסקה המינהלית של עבודתו, עליו לרצות את יתרת מאסרו, בבית-סוהר, במשך 49 יום, המסתיימים ביום 11.2.12.
העותר טוען כי משנזקפו לחובתו 35 ימי היעדרות מן העבודה ללא צידוק – עליו לרצות 35 ימי מאסר בבית-סוהר תמורתם, ותו-לא. ימים אלו כבר חלפו; ולפיכך טוען העותר כי יש לשחררו לאלתר.
המשיב טוען כי כשם שעונש המאסר, לריצוי בעבודת-שירות, נקבע לתקופה הכוללת ימי שבתון ומנוחה – כך יש לנהוג גם כאשר ימי-ההיעדרות מומרים במאסר בבית-סוהר. כלומר, ל-35 ימי-העבודה שהוחסרו, והטעונים השלמה – יש להוסיף את 14 ימי השבתון והמנוחה הצמודים להם. לטענת המשיב, כל צורת-חישוב אחרת תגרור קיצור-בפועל של תקופת המאסר הכוללת שנגזרה על העותר.
מכיוון שהעותר סיים לרצות את יתרת המאסר בבית-סוהר, לפי חשבונו-הוא; ונותרו לו ימי-מאסר ספורים, לפי חשבונו של המשיב – הוריתי כי השלמת הטיעון שהתבקשה, בעקבות הדיון שהתקיים ביום 31.1.12, תיעשה ללא דיחוי; וגם פסק-הדין יינתן מיידית.
בהתאם לכך, הגיש המשיב את טיעונו המשלים, בצירוף הרישומים בדבר ימי העבודה וההיעדרות של העותר, למחרת הדיון (ביום 1.2.12). העותר הגיש את תגובתו למחרת היום (ביום 2.2.12), והיא הגיעה לעיוני לעת-ערב.
באותו ערב (מוצאי יום 2.2.12, יום חמישי בשבוע) עיינתי בטיעוני הצדדים, ובאתי לכלל מסקנה כי הדין עם המשיב; למעט תיקון של הפחתת היומיים האחרונים, אשר נועדו לחול בימי שבתון ומנוחה (ימי שישי ושבת, 10-11 בפברואר 2012), מן המאסר בבית-סוהר. לפי מסקנה זו, העותר היה אמור להשתחרר ביום 9.2.12, במקום ביום 11.2.12 (באין שחרור מינהלי).
משמעותה של מסקנתי הייתה כי העותר אינו שוהה במאסר שגוי; והדחיפות ביישום פסק-הדין אינה מיידית. בשל תקלה טכנית במחשב בית-המשפט שבביתי, נגרם עיכוב-צפוי בקליטת פסק-הדין ב'נט-המשפט' עד יום ראשון (5.2.12). אולם ידעתי כי הצדדים מצפים להחלטתי המיידית, בשל האפשרות כי אורה על שחרורו המיידי של העותר מבית-הסוהר. לפיכך ביקשתי מן המזכירות למסור לב"כ הצדדים, טלפונית וללא-דיחוי, את החלק האופרטיבי של פסק-הדין הצפוי, הנגזר ממסקנתי האמורה. אמנם, נמסר לי כי ההודעה הועברה, עוד ביום 2.5.12 בערב, לב"כ הצדדים. ביום שישי, ובמוצאי-שבת, שקדתי על ניסוח פסק-הדין, לצורך קליטתו ב'נט-המשפט' ביום ראשון. מסקנתי האמורה נותרה שרירה-וקיימת בשלב זה.
ביום 5.2.12, בתום יום-הדיונים, שבתי ועיינתי בטיוטת החלטתי, לקראת עריכתה הסופית, חתימתה ב'נט-המשפט' והמצאתה לצדדים. תוך כדי התהליך, והחשיבה הנוספת שנלוותה לו, התחוור לי כי, לצערי, טעיתי במסקנתי הקודמת. משהחלטתי טרם נחתמה, הייתי בגדר 'בית-משפט שטרם קם מכסאו'. מלאכתי טרם הושלמה. לפיכך ראיתי עצמי מוסמך ומחויב לתקן את טיוטת ההחלטה, ולחתום את ההחלטה המתוקנת.
הטעמים למחשבתי הראשונה אינם רלבנטיים עוד. להלן יובאו, אפוא, הטעמים למסקנתי הסופית.
דיון והכרעה
עבודת-שירות היא צורה של ריצוי מאסר [חוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), סעיפים 51ב(א)]. מאסר כולל הן את ימי-העבודה החלים במהלכו והן את ימי השבתון והמנוחה החלים במהלכו. בריצוי מאסר בעבודת-שירות, גם ימי השבתון והמנוחה באים במניין ימי העבודה [שם, סעיף 51ו(ג)]. עבודת-שירות אינה מתבצעת לפי מכסת-ימי-עבודה עצמאית; אלא לפי ימי העבודה החלים בתוך תקופת המאסר הכוללת, שנקבע כי תרוצה בעבודת-שירות.
תקנה 14(א) בתקנות העונשין (נשיאת מאסר בעבודת-שירות), התשע"ב-2011 (להלן: "תקנות העונשין"), קובעת כי –
"ימי המאסר לריצוי בבית הסוהר למי שהופסקה עבודתו בעבודת שירות ונקבע כי ירצה את יתרת עונשו במאסר בבית סוהר, יחושבו בהתאם לתקופה ולמועד המאסר שנקבע בגזר הדין, בהפחתת מספר ימי עבודת השירות שבוצעו בפועל מתוך התקופה שנקבעה לריצוי בגזר הדין, לרבות ימי היעדרות בשל תאונה בעבודה וימי שבתון ומנוחה בתקופת ריצוי עבודת השירות".
השאלה המתעוררת כאן היא מה הגדרתה של "תקופת ריצוי עבודת השירות". לפי חשבונו של המשיב, תקופה זו הסתיימה ביום שבו חתם מפקד המחוז בשירות בתי-הסוהר, הוא הקצין בדרגת גונדר שהנציב הסמיך לכך, על ההפסקה המינהלית. אולם, לא מצאתי בחוק או בתקנות סימוכין להגדרה זו. אני סבור כי שתי הפרשנויות הבאות-בחשבון, על-פני הדברים, הן זו שלפיה מדובר בתקופת ריצוי עבודת-השירות הפורמאלית, וזו שלפיה מדובר בתקופת ריצוי עבודת-השירות בפועל.
תקופת עבודת-השירות הפורמאלית מסתיימת למחרת היום שבו הומצאה לעובד-השירות, בפועל או קונסטרוקטיבית, לפי הוראת החוק, ההחלטה על ההפסקה המינהלית [חוק העונשין, סעיף 51ט(ב)(2)]. אם תאומץ פרשנות זו – ימשיכו ימי השבתון והמנוחה להיזקף לזכות ימי העבודה של עובד-השירות, גם לאחר שכבר חדל, בפועל, מלהתייצב לעבודה (כבענייננו). הימים הללו ימשיכו להיזקף לזכות עובד-השירות, על-לא-עבודה-בכפו, עד שהממונה על עבודת השירות יצליח לאתר את עובד-השירות הנעדר, ליצור עמו קשר, לתאם לו שימוע ולקיים את השימוע; ועד שהנציב, או הקצין בדרגת גונדר שהנציב הסמיך לכך, יחתום על ההחלטה, וההחלטה תומצא לעובד-השירות.
תוצאה זו אינה סבירה. היא תגרום לכך שעונש המאסר יתקצר-למעשה, משום שחלקו "יתמסמס" באמצעות "ימי-עבודה" קונסטרוקטיביים של ימי שבתון ומנוחה, בתקופה שבה הנידון-למאסר אינו עובד בעבודת-שירות ואינו שוהה בבית-סוהר. פרשנות כזו גם תיצור תמריץ לעובד-השירות, היודע כי הוא צפוי להפסקה מינהלית של עבודת-השירות, להשתמט מן השימוע ולגרום לדחייתו בתואנות מתואנות שונות; ולהוסיף ולהשתמט מקבלת ההחלטה על ההפסקה המינהלית; הכל כדי לגרום לדחיית מועדיהם ככל יכולתו, ולצבור בינתיים ימי שבתון ומנוחה שייזקפו לזכות חשבון ימי-העבודה שלו. פרשנות זו אינה מתיישבת עם תכליתן של הוראות חוק העונשין ושל תקנות העונשין, ואף לא עם תכליתו של גזר-הדין, שכולן מכוונות לריצוי בפועל של תקופת המאסר שנגזרה על הנאשם – בין בדרך של עבודת-שירות, ובין בבית-סוהר.
לפיכך מתבקשת הפרשנות שלפיה "תקופת ריצוי עבודת השירות" – היא התקופה שבה עובד-השירות עבד למעשה. תקופה זו תקיף את ימי-ההיעדרות ללא צידוק, שלאחריהם שב עובד-השירות לעבוד (אם כי אותם ימי-היעדרות לא ייזקפו לחשבון ימי-העבודה). אולם היא לא תכלול את הימים שלאחר יום-העבודה האחרון שביצע עובד-השירות, אף בטרם הופסקה עבודת-השירות בהחלטת הנציב או הקצין המוסמך. רק ימי השבתון והמנוחה שחלו במשך "תקופת ריצוי עבודת-השירות" במובנה זה ייחשבו כימי-עבודה; במצוות החוק והתקנות.
עיון ברשומה המוסדית המתנהלת אצל הממונה על עבודת-שירות, בעניינו של העותר, אשר המשיב המציא במענה להחלטתי, מגלה כי יום-העבודה הראשון שביצע העותר היה ביום 11.7.10, שחל ביום ראשון בשבוע; וכי יום-העבודה האחרון שביצע העותר היה ביום 31.1.11, שחל ביום שני בשבוע. העותר לא סתר את הנתונים העולים מן הרשומה האמורה בכלל, ואת הנתונים הללו בפרט. במשך תקופה זו ביצע העותר, לפי הרשומה האמורה, 157 ימי-עבודה "ברוטו". ממניין זה יש לנכות יום-עבודה אחד בגין שעות שהוחסרו בימים מסוימים (המצטברות למעט-יותר מיום עבודה אחד). בסה"כ עבד העותר, אפוא, 156 ימי-עבודה; לרבות ימי שבתון ומנוחה שחלו במהלכם.