אלעביד פרחאן נ' שירביט חב' לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

1.בפני תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975. הנתבעות חולקות על תחולת החוק על נסיבות התאונה.

על פי כתב התביעה התובע, יליד 1973, עבד כנהג משאית שכוללת גורר וגם שבוטחו נגרר אצל הנתבעות בביטוח חובה על פי דין. ביום 22/5/06 נפגע התובע בתאונה תוך כדי עבודה בנסיבות הבאות: התובע התבקש להוביל חבילות חציר לקבוץ נען. חבילות החציר הועמסו על הנגרר והגורר. הוא הגיע לקבוץ נען למקום שנועד לביצוע הפריקה. הליך הפריקה היה צריך להתבצע על ידי צד שלישי. התובע נדרש רק להכין את הגורר והנגרר לפריקה. לצורך כך הוא הוריד את הרשת אשר כיסתה את המטען של החציר מהנגרר. הוא גלגל את הרשת והשליכה למטה. לאחר מכן הוא ביקש לרדת מהנגרר ובעת הירידה הוא נפל ונפגע.

הנתבעות חולקו על העובדות וטענו כי ככל שהתובע נחבל, הוא נפגע תוך הליך של פריקה וטעינה ועל כן התאונה אינה נכללת בהגדרה של תאונת דרכים. כי היא נכנסת להגדרה הממעטת של "שימוש ברכב" (סעיף 1 לפלת"ד).

2.גרסת התובע בתביעה למל"ל להכיר בתאונה כתאונת עבודה תואמת את הגרסה שלו בכתב התביעה תוך הוספת תיאור דרך הירידה מהנגרר (מוצג נ/13). בתצהיר עדות ראשית סיפר התובע כי בעת ביצוע פריקה של המטען הגורר הוא עלה על הנגרר כדי להכינו לפריקה ולצורך כך הוא הוריד את הרשת שכיסתה את מטען החציר, גלגל את הרשת והשליך אותו ארצה ואחר כך הוא החל לרדת בסולם מהנגרר. בעת הירידה אל מעבר ליצול המחבר בין הגורר לנגרר הוא החליק ונפל ונפגע.

בחקירה הנגדית הוא תיאר את תהליך הכנת המטען לצורך פריקה. קודם הוא משחרר את הגומיות ומוציא מהווים, משחרר את הכבל שהוא בהצלבה, מטפס למעלה ומקפל את הרשת ושם אותו במתקן של המשאית למעלה מעל הקבינה, על הגג של הקבינה (עמ' 26-27 לפרוטוקול). אחר כך התובע צריך לרדת מהנגרר ולהמשיך בפעולות שיאפשרו את פירוק המטען. התובע אפוא אמור לרדת ולסדר את הכבל השני שהוא מסביב למשאית. תהליך זה בשלמותו נועד כדי שעם סיום הפריקה על ידי צד שלישי ניתן יהיה לנסוע (עמ' 27 לפרוטוקול מול שורות 16-18). התובע גם שרטט את התהליכים השונים והאמצעים לביצועם (מוצגים נ/14 עד נ/18 ).

התובע לא נחקר בחקירה חוזרת בסוגיה זו. לפיכך השתכנעתי כי התובע נפל בעת שירד מהמשאית כדי להשלים את תהליך הכנת הנגרר לפריקה.

3.מכאן נבחנת השאלה האם הוכחה החבות על פי פלת"ד.

בא כוח התובע טען בסיכומיו כי בפנינו סיטואציה של תחרות בין תהליך הפריקה והטעינה לבין הירידה מהרכב. ההלכה המחייבת נקבעה בפסק הדין בעניין אוסם [רע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמדג'ה, פ"ד נט(3) 541 (2004) (להלן: "עניין- אוסם")].

בית המשפט הכריע כי מאחר ותהליך הירידה הוא שימוש הכלול בהגדרה של "שימוש ברכב מנועי" ואינו נופל לגדר ההגדרה הממעטת, חל הפלת"ד הגם שהירידה הייתה חלק מתהליך הפריקה והטעינה שהוחרגו מההגדרה של "שימוש ברכב מנועי". בא כוח התובע, עו"ד גרינברג פירש את ההלכה בעניין- נביל כמחזקת את הפרשנות כי כל עוד האירוע נופל בגדר ההגדרה של "שימוש ברכב מנועי" שלא הוחרג, חל החוק. בהבדל ממקרים שניסו להרחיב את השימוש המוכר כגון קשירת המטען [רע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 29/10/07) (להלן: "עניין-נביל")].

באי כוח הנתבעות חלקו על פרשנות בא כוח התובע כאשר ההנמקה המשפטית מורחבת מופיעה בסיכומי באת כוח הנתבעת מס' 2. שניהם טענו כי הנפילה קרתה תוך כדי הליך הפריקה ועל כן הוחרגה. לטענת באת כוח הנתבעת מס' 2, עו"ד טובה כהן, ההלכה בעניין- אוסם שונתה בשורה של פסקי דין כאשר העדכני מביניהם הוא פסק הדין בעניין- נביל אליו מתייחס בא כוח התובע, עו"ד יצחק גרינברג. לפי פרשנותה את הפסיקה האחרונה מה שיש לבחון הוא מה הייתה המטרה של הירידה מהרכב. האם לצורך נסיעה או לצורך השלמת הפריקה. על פי הראיות עולה כי התובע טרם סיים את הכנת הליך הפריקה כי הוא נדרש לרדת מהנגרר כדי לשחרר את הכבל השני שטרם שוחרר. עו"ד כהן הפנתה לדברי המשנה לנשיאה, כב' השופט ריבלין, כי הפרשנות בפסק הדין בעניין-אוסם הייתה רחבה מדי ורוקנה מתוכן את ההחרגה של ה "טעינה והפריקה" (עניין-נביל). באת כוח הנתבעת מס' 2 גוזרת מסקנה שאם נפילה ממשאית תוך כדי קשירת מטען לפני נסיעה לא הוכרה כתאונת דרכים, אזי מקל וחומר נפילה בעת הליך של פריקה וטעינה לא תוכנס להגדרה בחוק של תאונת דרכים.

4.ההבדל בין המקרה בפני למקרה שנדון בעניין נביל הוא ששם התובע נפל בעת ביצוע הקשירה של המטען מחמת חבל שהשתחרר ואילו כאן התובע ביקש לרדת להשלים פעולה של שחרור הכבל והא נפל תוך כדי הליך זה של הירידה. בשני המקרים הנפילה היא תוך הליך שקשור לכיסוי של המטען. בעניין נביל מדובר היה בחיזוק הכיסוי וכאן מדובר בשחרור הכיסוי. מקרה דומה אך מאובחן מהמקרה בפני שיכול להצביע על דרך הפרשנות הוא המקרה שנדון בעניין קרור בני [בר"ע (ב"ש) 537/07 קרור בני בע"מ נ' רחמונוב (טרם פורסם, 21/10/09) (להלן: "עניין- קרור בני")] אשר נדון בפני סגן הנשיא , כב' השופט הנדל. שם הנסיבות היו של הליך של פריקה שבו היה על התובע וחברו לסיים בניקוי הארגז. לאחר שתהליך זה הסתיים היה עליהם לרדת מהארגז בסיוע המלגזה. אך הנהג של המלגזה התמהמה ונהג המשאית דחק בתובע ובחברו לרדת. לבסוף הם ירדו בקפיצה. החבר נחת ללא פגע ואילו התובע נפגע.

בית המשפט השלום סבר כי המכלול מהווה חלק מתהליך הפריקה. לעומת זאת בית המשפט המחוזי, כב' השופט הנדל, קבע כי הליך הפריקה הסתיים והירידה מהרכב הייתה נפרדת שכן מטרתה הייתה לאפשר לנהג המשאית להתחיל את הנסיעה. בית המשפט אבחן בין אותו מקרה לנסיבות שנדונו בעניין – פדידה בהם התובע עלה למשאית כדי לקחת סיגריות ונפל ושם נקבע כי הנפילה הייתה אקראית ולא היה בה כדי לשנות מטיב הסיכון שהתממש [ רע"א 8548/06 פדידה נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ , פ"ד נא(3) 825 (1997)]. המקרה שנבחן בפני סגן הנשיא, כב' השופט הנדל, היה של נפילה בתום הליך הפריקה וכל שנותר היה לרדת מהארגז ואילו כאן מדובר בנפילה תוך הליך הכנה לפריקה של המטען.

המגמה של הפסיקה היא לצמצם ולהצר את הפרשנות של תיקון מס' 8 לפלת"ד לד' אמות ההגדרה של תאונת דרכים ולקשור את שימוש ברכב למטרות תחבורה (הרישא להגדרה של "תאונת דרכים" סעיף 1 לחוק) כפי שעולה מעמדת בית המשפט המחוזי בנצרת שאושרה על ידי בית המשפט העליון [רע"א 66/10 לוי נ' מדינת ישראל- משרד הבריאות (טרם פורסם, 14/1/10 )]. שם נעשה ניסיון על ידי הערכאה הדיונית להכניס למעגל הנפגעים שהחוק חל עליהם גם מי שסייע לנכנס לרכב אך לא התכוון לעשות כן בעצמו והוא נפגע. בית המשפט המחוזי דחה עמדה זו ובית המשפט העליון אישר את עמדת בית המשפט המחוזי.

5. השתכנעתי מהראיות כי התובע נפל תוך כדי הליך הירידה מהנגרר כדי להשלים את הליך שחרור המטען. הפסיקה קבעה כי טעינה ופריקה מהווים שימוש תעבורתי ברכב אך הוחרגו מתחולת החוק. לאור הפסיקה בעניין נביל ובעניין פדידה לא די באקט של ירידה מרכב כדי להיכנס להגדרה של שימוש ברכב אלא יש לקשור זאת לשימוש ברכב לצורכי תעבורה. להבדיל מאירוע שהיה יכול לקרות ללא קשר לרכב (עניין – פדידה; עניין – קרור בני; רע"א 9084/05 אגד בע"מ נ' ינטל (טרם פורסם, 29/10/07 )]. בענייננו לא ניתן לפצל את הירידה מתהליך הכנת הנגרר לפריקת החציר. אמנם את החציר פרק צד שלישי אך ככל שמדובר במטלות התובע, הוא היה צריך לשחרר את הרשת והכבלים שתפסו את החציר ועל כן זה היה חלק שבלעדיו אין מתהליך הפריקה.

על כן לא הוכח כי התובע נפגע בנסיבות המקימות עילת תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

6.לפיכך התביעה נדחית. התובע ישלם לכל אחת מהנתבעות, שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. כל נתבעת תגיש שומת הוצאות.

זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בב"ש תוך 45 יום.

המזכירות תמציא לב"כ הצדדים פסק דין זה.

ניתן היום, ז' סיון תש"ע, 20 מאי 2010, בהעדר הצדדים.