אלמקייס נ' רובינוביץ

פסק דין

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינה של כב' השופטת נורית רביד, אשר חייבה את המבקשת לשלם למשיבה סך של 15,498.50 ₪.

שמעתי את הבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש הערעור עליה על פי הרשות שניתנה.

המשיבה, היא אמה של הגב' אסנת אלמקייס. המערערת, היא אמו של מי שהיה בעלה של אסנת, מר חגי אלמקייס (ביחד להלן: "בני הזוג").

בחודש אפריל 2002 חתמו בני הזוג על חוזה שכירות עם אופציה להארכה לשנה נוספת, עליו חתמו המבקשת והמשיבה כערבות.

מהראיות שבאו בפני בית משפט קמא עלה, כי המשיבה שילמה את דמי השכירות למשכיר, לאחר שבני הזוג נפרדו זה מזו בחודש יולי 2003, וזאת משום שחגי אלמקייס, לטענת המשיבה, לא עמד בתשלומי מזונות לאסנת אלמקייס עד לפסיקת בית המשפט לענייני משפחה.

בתביעה שהוגשה לבית משפט קמא, בסמוך לתום תקופת ההתיישנות, תבעה המשיבה מהמבקשת את מחצית הסכומים ששילמה למשכיר בגדר ערבותה, וזאת מכח הוראות סעיף 13 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הערבות").

בכתב ההגנה טענה המבקשת, בין היתר, כי לפי סעיף 8 לחוק הערבות, פטורה היתה המשיבה מלשלם את דמי השכירות ששילמה, משום שהמשכיר לא דרש את תשלום דמי השכירות תחילה מבני הזוג, ועל כן אין המשיבה רשאית לחזור עליה.

בית משפט קמא דחה את הטענה, משום שלהבנתו סעיף 8 לחוק הערבות חל רק ביחסים שבין הנושה לבין הערב, ממילא הערב רשאי לוותר על זכותו שהנושה ידרוש תחילה את קיום החוב, כפי שעשתה המשיבה.

בנסיבות אלה, סבר בית משפט קמא, כי קמה למשיבה זכות להשתתפות שאינה מסוייגת ועומדת לה במלואה.

בית משפט קמא דחה גם את הטענה שהעלתה המבקשת, כי אין לו סמכות לדון בתובענה וכי התובענה הינה בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה.

לאור זאת, דחה בית משפט קמא את התביעה וחייב את המבקשת בתשלום סכום התביעה.

צר לי כי לא עלה בידי חרף מאמציי להביא את בעלי הדין לפשרה ביניהם. אני מקווה כי חרף מתן פסק הדין בבקשה דנן, תגבר תבונתם של בעלי הדין על המטענים הרגשיים שביניהם, והם ישכילו להגיע לידי הסכמה ביניהם.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה לה ובטיעוני הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה להתקבל בחלקה.

הלכה היא, כי אין בית משפט של ערעור נותן רשות ערעור על פסקי דין של בית משפט לתביעות קטנות, אלא אם נפלה טעות עובדתית או משפטית גלויה על פני הפסק. נראה לי, כי כך הם פני הדברים בענייננו.

בית משפט קמא סבר, כי סעיף 8 לחוק הערבות חל על היחסים שבין הערב ובין הנושה, ומאחר שעל פי סעיף 8(1) לחוק הערבות רשאי הערב לוותר על דרישת הנושה לקיום החוב, הרי שזכותה של המשיבה לדרוש השתתפות בתשלום ששילמה לנושה מאת המבקשת, זכות הנובעת מהוראות סעיף 13 לחוק הערבות. בסוברה כך, התעלמה השופטת קמא, כי על פי סעיף 3 לחוק הערבות, חוק החוזים, (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), ומהוראות חוק החוזים, המסדירים את היחסים במצב של ריבוי חייבים ונושים.

זכות החזרה של חייבים בחיוב אחד בינם לבין עצמם, וכן השלכת פטור של אחד החייבים בידי הנושה במקרה שהחייבים האחרים נותרים חשופים לתביעת הנושה, מוסדרת בסעיף 56 ו-57 לחוק החוזים כדלהלן:

"56(א)... שניים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם נושאים בנטל החיוב בינם לבין עצמם בחלקים שווים.

(ב) חייב שנתן לנושה לקיום החיוב יותר מכפי חלקו בנטל החיוב, זכאי לחזור אל החייב השני ולהיפרע ממנו לפי חלקיהם.

(ג) היו יותר משני חייבים ואין אפשרות סבירה לחזור ולהיפרע מאחד מהם, ישאו בחלקים הנותרים, לפי חלקיהם.