אלמימי נ' רסאס

פסק דין

התביעה

התובע 1 הגיש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל חמישה שיקים שמשך הנתבע לפקודת "מימי", אשר סכומם הכולל עומד על סך של 24,050 ₪ (ת/2 – ת/6). אין מחלוקת כי אותה "מימי" הנזכרת בשיקים הינה חברה משפחתית בבעלות התובע ומשפחתו, ולאחר שהנתבע טען לחוסר יריבות עם התובע צורפה גם החברה כתובעת נוספת. הנתבע הגיש התנגדות לביצוע השיקים וההליך הועבר לדיון בבית המשפט.

טענות הנתבע

מאחר ועסקינן בתובענה שטרית נפתח בטענות הנתבע. הנתבע טוען כי רכש סחורה מהחברה עבור הנגרייה שלו, וכי השיקים נמשכו לפקודת החברה בתמורה לאותה סחורה, אלא שלטענתו הסחורה לא סופקה לו. הנתבע טוען כי שיטת הפעולה בינו לבין החברה הייתה כדלהלן. עם ביצוע הזמנת הסחורה מהחברה הנתבע היה מוסר לה שיקים אישיים לביטחון – כדוגמת השיקים נושא דיוננו – וכאשר הסחורה הייתה מסופקת בפועל הוא היה מקבל מהחברה חשבונית ומשלם עבור הסחורה בשיקים הנ"ל, או בשיקים אחרים (סעיפים 13-11 לתצהיר העדות הראשית של הנתבע). הנתבע מוסיף וטוען כי באותם מקרים שבהם שילם עבור הסחורה בשיקים אחרים הייתה החברה מחזירה לו את השיקים האישיים (סעיף 13 סיפא לתצהיר). הנתבע טוען, בתצהירו שצורף להתנגדות לביצוע שטר, כי לקראת סוף ההתקשרות בין הצדדים ביקש ממנו התובע "לעבוד בשחור", דהיינו – ללא המצאת חשבוניות, והנתבע סירב כיוון שהוא לא היה יכול להכניס את הסחורה לישראל ללא חשבוניות. חרף סירובו של הנתבע שלחו לו התובעים סחורה ללא חשבונית, דבר שגרם לו לנזק, ובהמשך לכך ביטל הנתבע את כל ההזמנות שהיו לו אצל החברה (סעיפים 10-7 לתצהיר הנ"ל). בהמשך לטענות אלו צירף הנתבע, כנספח ה' לתצהיר העדות הראשית, את כל ההזמנות שבוטלו על ידו ואשר לא סופקו. סכום כל ההזמנות עומד בדיוק על סכום החוב הכולל שהנתבע חב לתובעים – לגרסתם כמובן – 60,400 ₪. להוכחת גרסתו הגיש הנתבע מכתב מיום 02/01/10, מאת דודו של התובע, פואד אל מימי המכונה גם "אבו קוסאי", לפיו הנתבע שילם בשעתו לחברה סך של 35,000 ₪ ובכך פרע את כל חובותיו לחברה.

טענות התובעים

התובעים טוענים כי סיפקו לנתבע את כל הסחורה שהזמין, וכי הוא נותר חייב להם סך של 60,400 ₪. עם זאת, בתובענה שלפניי נתבע סך של 24,050 ₪ בלבד על יסוד חמשת השיקים הנ"ל. התובעים טוענים כי עובר לפתיחת ההליכים הנתבע כלל לא הכחיש את החוב, ולדבריהם בתיאום עמו אף נעשה בשנת 2008 ניסיון למכור דירה שבבעלותו לצורך פירעון החוב. כן טוענים התובעים, כי כאשר סגר הנתבע את הנגרייה שלו הוא מכר את הציוד שבה לאדם בשם קוזמאר, והורה לו להעביר לתובעים מתוך התמורה סך של 15,000 ₪ לכיסוי החוב. ובאשר למכתב של דוד התובע; התובעים טוענים כי המכתב אינו כשר כראיה מן הטעם שהדוד נפטר ולכן לא העיד בתיק.

דיון והכרעה

התשתית הנורמטיבית

לפניי תביעה שטרית בין צדדים קרובים לשטר. במסגרת תובענה כזו רשאי הנתבע לטעון טענות הנוגעות לעסקת היסוד שבי הצדדים (ראו – ש. לרנר "דיני שטרות" (מהדורה שניה 2007) עמ' 289). במקרה שלפניי טוען הנתבע ל"כשלון תמורה", דהיינו – שהתובעים הפרו את עסקת היסוד בכך שלא סיפקו לו את הסחורה בגינה נמשכו השיקים. עם זאת, לתובעים עומדת חזקת התמורה הקבועה בסעיף 29(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש], ועל כן הנטל להוכיח את טענת כשלון התמורה מונח על כתפי הנתבע (ע"א 164/62 שפירא נ' רבינוביץ' פ"ד י"ז341 (1963); לרנר בעמ' 292-291). נפנה , אם כן, לבחון את הראיות שהגישו הצדדים.

מסמכי הנהלת החשבונות של התובעת

לתצהיר העדות הראשית צירף הנתבע את כל ההזמנות שלטענתו לא סופקו לו. בנסיבות אלו, וכאשר הנתבע טוען להפרת עסקת היסוד, ניתן היה לצפות שהתובעים יציגו מסמכים נגדיים המלמדים על כך שהסחורה כן סופקה לנתבע, כגון חשבוניות ותעודות משלוח. צפייה זו מבוססת, בין היתר, על דבריו המפורשים של התובע בישיבת קדם המשפט מיום 02/12/12, לפיהם יש ברשות החברה חוברת שבה רשום מה לקח הנתבע ומה שילם (עמ' 10 ש' 4-2). אפס, התובעת לא הגישה כראיה שום מסמך מהנהלת החשבונות שלה אשר ילמד מה סופק לנתבע ומה שולם על ידו.

זאת ועוד, מעדות התובע ומעדות עובד החברה אדיב אל פתח עולה כי חלק מהתשלומים ששילם הנתבע לחברה הופקדו משום מה בחשבונות הפרטיים של שני אלו (עמ' 9 ש' 24), דבר שמעלה את החשש לפיו חלק מן התשלומים לא נרשמו בספרי החברה. כמובן שניתן היה להפריך חשש זה אילו החברה הייתה מגישה כראיה את ספריה, ברם היא לא עשתה כן והדבר פועל לרעתה.

ולבסוף, בחקירתו הנגדית אישר התובע כי כאשר הייתה מסופקת לנתבע סחורה, אזי עובדי החברה או הוא עצמו היו מסמנים על גבי ההזמנה את הפריטים שסופקו (עמ' 24 ש' 2-1). בהמשך העדות שינה התובע את גרסתו וטען כי הסימונים היו נעשים לא על גבי ההזמנות אלא על גבי החשבוניות שנערכו בכתב יד בקשר עם כל הזמנה (עמ' 25 ש' 11-9). דא עקא, שהתובעים לא הציגו חשבוניות אלו, למרות שלטענת התובע הן נמצאות בארכיון החברה (עמ' 25 ש' 10). בהמשך החקירה הוצגו לתובע הזמנות שכן סופקו לנתבע, שעליהן יש סימון כי הסחורה סופקה, והתובע נשאל האם הוא יכול להציג הזמנות דומות עם סימונים לגבי כל ההזמנות שצורפו כנספח ה' לתצהיר הנתבע (הכוונה להזמנות שלגרסת הנתבע לא סופקו), ולכך השיב התובע באופן סתמי כי "יש לנו הכול בחשבוניות".

העולה מן המקובץ הוא שאל מול טענתו הקונקרטית והמפורטת של הנתבע בדבר סחורה שלא סופקה לו, לא הציגו התובעים ראיות כלשהן, למרות שראיות כאלו אמורות להיות ברשותם, ומכאן שגרסת הנתבע לא נסתרה.

הניסיון למכור את דירת הנתבע

התובעים טוענים כי בשנת 2008 הסכימו הצדדים שהנתבע ימכור דירה שבבעלותו, והמצויה בשכונת דחיאת אל באריד, לעד עבד עאבדין, וכי חלק מן התמורה שיתקבל ממכירת הדירה יועבר לתובעים לכיסוי החוב. התובעים מודים כי הסכמה זו לא יצאה לבסוף לפועל, ברם לטענתם היא מלמדת על כך שהנתבע הכיר בחובו. הנתבע מצדו טוען כי לא היו דברים מעולם, פשוטו כמשמעו. לדברי הנתבע, מעולם לא הייתה בבעלותו דירה (סעיף 19 לתצהיר העדות הראשית), והוא מעולם לא נפגש עם העד עאבדין. דין טענות התובעים בעניין הדירה להידחות, מפני שהן לא הוכחו. התובעים לא הציגו כל ראיה אשר תלמד על כך שהייתה בבעלות הנתבע דירה כלשהי, והם לא הגישו כראיה את מודעת הפרסום בדבר מכירת הדירה, מודעה שלטענת העד עאבדין נתלתה במשרדי התובעת. כל שהציגו התובעים בעניין זה הן עדויות בעל פה שאין סיבה להעדיף אותן על פני עדותו של הנתבע.

מכירת המכונות לעד קוזמאר

התובעים העידו את העד בלאל יוסף קוזמאר אשר טוען כי בשנת 2008 הוא רכש מהנתבע מכונות תמורת סך של 60,000 ₪ וכי בהסכמת התובע והנתבע נקבע כי סך של 15,000 ₪ מתוך התמורה יועבר לתובעים על חשבון חובו של הנתבע. קוזמאר טוען כי הוא ביצע את שהוסכם והעביר סך של 15,000 ₪ לתובע.

הנתבע מודה כי מכר לקוזמאר מכונות תמורת 60,000 ₪, אלא שלטענתו הוא הורה לקוזמאר להעביר לתובעים סך של 25,000 ₪ ולא 15,000 ₪ בלבד. הנתבע מוסיף וטוען כי סכום זה, בצירוף עם סכום נוסף של 10,000 ₪ ששילם לחברה במזומן, כיסה את מלוא חובו לתובעים, ולראיה הוא הגיש את המכתב שקיבל מדודו של התובע, שם נכתב במפורש כי החברה קיבלה מקוזמאר סך של 25,000 ₪ וסכום נוסף של 10,000 ₪ מנתבע, ובכך סולקו כל החובות.