החלטה
שני עניינים נמצאים על הפרק במסגרת ההחלטה הנוכחית – בקשת המבקשת, היא התובעת, להגיש "ראיות מפריכות", ובקשה כי הבנק ימסור מידע ומסמכים נוספים.
הבקשה להגשת ראיות מפריכות
התובעת בקשה להוסיף לחומר הראיות מטעמה מספר ראיות נוספות, וזאת – לאחר שהנתבע (הוא המשיב שיכונה להלן: "הבנק"), הגיש את הראיות מטעמו. התובעת טענה כי הראיות הנוספות שהיא מבקשת להגיש הן "ראיות מפריכות", שנועדו להתמודד עם טענות חדשות ומפתיעות שעלו במסגרת תצהירי העדות הראשית של הבנק. הטענות המפתיעות הללו מצדיקות – כך נטען – את הגשת הראיות המפריכות, וכן מוצדקת הגשתן של ראיות אלה משום שהן משמעותיות לצורך עשיית צדק בסכסוך.
לגישת התובעת, במסגרת תצהיריו של הבנק וחוות הדעת מטעמו, הועלו על ידיו שורה של טענות חדשות המהווה הרחבת חזית פסולה. חלק מהטענות מסתמכות על מסמכים חדשים שלא גולו על ידי הבנק במסגרת תצהיר גילוי המסמכים מטעמו. המסמכים והטענות החדשים מתייחסים בין היתר לנושא שעבוד דירת המגורים של מנכ"ל התובעת (וחוו"ד שמאית שהוגשה על ידי הבנק בקשר לכך). התובעת טענה כי היא מבקשת להגיש חוות דעת שנועדו להתמודד עם טענות הבנק ביחס לנושא זה – הן חוות דעת ביחס לשווי דירתו של מנכ"ל התובעת במועד הרלוונטי, והן חוו"ד שנועדה להתמודד עם הטענה לפיה אין זה מקובל לשעבד שירת מגורים כבטוחה לפעילות מסחר בניירות ערך.
כן בקשה התובעת להגיש תצהיר משלים מטעמו של מר לוי, שנועד בין היתר כדי להפריך את טענות הבנק ביחס לשיעור מימון משכנתאות כפי שהוא היה במועדים הרלוונטים, כדי לאפשר את הוכחת טענת התובעת לגבי ההצעה לשעבד את הנכס, ולהשלכה של שעבוד אפשרי כזה על מצבת הבטחונות של התובעת. תצהירו של המנכ"ל, מר לוי, נועד גם – כך טענה התובעת – להתייחס לטענת הבנק לפיה הסכמת הבנק לשעבוד דירת המגורים לא היתה לצורך כיסוי יתרות החוב עקב חיסול תיק ניירות הערך, אלא לצורך סילוק חוב למס הכנסה.
הבנק טען כי אין לאפשר לתובעת להגיש את הראיות הנוספות. טענתו העיקרית היתה כי הראיות מתייחסות ברובן לנושאים שהועלו על ידי התובעת במסגרת ראיותיה שלא כדין, ותוך הרבחת חזית אסורה. הבנק התייחס לנושאים אלה בתצהיריו רק למעלה מן הצורך. אולם – אין בהתייחסותו זו כדי להצדיק את מתן האישור החריג לתובעת להגיש ראיות מפריכות מטעמה.
לטענת הבנק, הנושאים שהועלו בחומר הראיות מטעמו, לא היה בהם כדי להפתיע את התובעת. מדובר בנושאים שעלו במסגרת תצהיר התשובות לשאלון מטעם הבנק, בחוות דעת של הבנק משנת 2009 שהתובעת ידעה אודותיה וכד'. הבנק טען כי התובעת אינה מציגה כל טעם של ממש לסעד הקיצוני לו היא עותרת, בבקשתה להגיש ראיות נוספות. לחלופין עתר הבנק כי אם בית המשפט יחליט להיעתר לבקשת התובעת – כי יותר גם לבנק להגיש ראיות משלימות מטעמו תוך פרק זמן סביר, כדי שזכותו להתגונן לא תקופח.
דיון
לאחר עיון בטענות הצדדים – אני סבורה כי דין הבקשה להתקבל.
אכן, הבקשה הוגשה ערב ישיבת ההוכחות, אולם זאת – לגישת התובעת - משום שהבנק הגיש את הראיות מטעמו רק ביום 22.3.12, באיחור של שלושה חודשים מהמועד שבית המשפט קצב לצורך כך. כך או אחרת, כפי שיובהר להלן, אני סבורה כי הגשת הראיות הנוספות אינה צריכה להביא לדחייה של המועדים שנקבעו לשמיעת הראיות, ואין בה לכן כדי לעכב בשלב זה את הדיון.
יתרה מזאת, מדובר בבקשה שהוגשה אמנם בשלב מאוחר של הדיון, אולם פרשת הראיות טרם החלה, ולכן אין מדובר באיחור שיש בו כדי לגרום נזק משמעותי לאופן הבירור של המחלוקת בין הצדדים.
זאת ועוד - מקובלת עלי טענת התובעת לפיה רוב הנושאים שבראיות הנוספות הם נושאים שעשויים להיות מהותיים לצורך ההכרעה בתובענה – בכפוף לטענותיהם ההדדיות של הצדדים ביחס להרחבות אסורות של חזית המחלוקת ,טענות שיתבררו ויוכרעו בשלב הבא של הדיון. לכן, ומבלי לחוות דעה בשלב זה האם מדובר בנושאים המהווים הרחבת חזית מצד התובעת או מצד הבנק, ומאחר שאין חולק כי הבנק (לשיטתו – למעלה מן הצורך) התייחס לנושאים אלה בתצהיריו – אין מקום לשלול מהתובעת את האפשרות להתייחס לנושאים שעלו באמצעות הגשת חומר הראיות המשלים.
הבנק עתר כאמור כי אם בית המשפט ייעתר לבקשת התובעת, כי תינתן גם לו אפשרות להגיש ראיות משלימות מטעמו. בשלב זה אינני נעתרת לבקשה - הבנק אינו מתייחס לראיות קונקרטיות שהוא מבקש להגישן, ולכן לא ניתן לבחון האם מדובר בראיות שיש מקום לאפשר את הגשתן אם לאו. אם תוגש על ידי הבנק בקשה ספציפית, תוך פירוט הראיות שהבנק מבקש להגיש, והסיבה לאיחור בהגשתן – בקשה כזו תידון כמובן בהתאם למכלול הנסיבות הרלוונטיות.
לכן, אני מקבלת את הראיות הנוספות שהתובעת בקשה להגיש, ומאפשרת לה להגיש אותן כחלק מחומר הראיות מטעמה.
הבקשה לגילוי מסמכים
באשר לבקשה הנוספת של התובעת – בבקשה זו מתבקש הבנק לחשוף מסמכים הנוגעים למדיניות הבנק בהשקעה בתיק הנוסטרו שלו, וכן את פירוט ההכנסות של הבנק מריבית ועמלות שהבנק גבה מהתובעת בזמנים הרלוונטיים לתובענה. התובעת טענה כי מההחלטה מיום 17.4.11, עולה כי הבקשה לא נעתרה "בשלב זה". לכן, יכלה התובעת לשוב ולהגיש את הבקשה במועד בו היא הוגשה, כלומר לאחר הגשת כל חומר הראיות מטעם הבנק. לטענת התובעת, מאחר שהבנק נמנע מלהתייחס בתצהיריו לסבירות פעילות ההשקעה של התובעת, חרף חשיבותה לענין, ומאחר שהמסמכים הם רלוונטיים לחזית המחלוקת כפי שעולה מכתבי הטענות של התובעת, הרי שהיא רשאית לקבל אותם.
התובעת התייחסה בהקשר זה לטענות הבנק לפיהן מדיניות ההשקעות שלו היא ענין מסחרי פנימי. התובעת טענה כי מדובר במידע מלפני 4 שנים, וככזה אינו מהווה ענין מסחרי פנימי. עוד צוין כי המידע בדבר העמלות, הריביות וההכנסות שהבנק גבה מהתובעת – הוא מידע שהבנק מחויב ממילא למסור אותו במסגרת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א – 1981, וקל וחומר שהוא מחויב למסרו במסגרת חובת הגילוי הרחבה בהליך של גילוי מסמכים.
הבנק טען, מנגד, כי בקשת התובעת מתייחסת למסמכים שאינם רלוונטים, ושניתנה החלטה לגביהם ביום 17.4.11. במסגרת החלטה זו דחה בית המשפט את הבקשה, שהתובעת שבה היום ומעלה אותה. הבנק חזר וטען כי מסמכים המתייחסים למדיניות הנוסטרו שלו, אינם רלוונטיים, מאחר שלתובעת נקבעו תניות ברורות לפעילותה, תניות שהתובעת הפרה אותן. עוד נטען כי הותרת תיק ההשקעות של התובעת על כנו, ללא שהתובעת הציגה פיתרון אמיתי להגדלת מצבת הביטחונות – היא השאלה שבמוקד המחלוקת, ולא מדיניות ההשקעות של הבנק. מדובר לכן ב"מסע דיג" שאינו מצדיק את חידוש הליכי הגילוי והעיון בתביעה.
דיון