פסק דין
1. התובע הוא חוקר פרטי.
התובע תבע מהנתבע סך 10,225 ₪ בגין יתרת חוב אשר לטענתו נותר הנתבע חייב לו עבור שירותיו, שהנתבע הזמין ביום 8.9.06.
הנתבע טוען כי התביעה התיישנה, ולחלופין - יש לדחותה על הסף בשל השיהוי בהגשתה.
לגוף התביעה טוען הנתבע כי הוא שילם לתובע את מלוא הסכום של שכר הטרחה, שסוכם בין הצדדים, ואינו חייב לו דבר.
2.את טענת ההתיישנות "הפורמאלית" יש לדחות, כיוון שביצוע השירות הסתיים ביום 19.9.06, שרק ממנו יש למנות את מירוץ ההתיישנות, והתביעה הוגשה ביום 11.9.13.
טענת השיהוי מבוססת, כידוע, על אותו רציונל של מוסד ההתיישנות, ואפשר שיהיה בה כדי להביא לדחיית התביעה, גם אם הוגשה לפני תום תקופת ההתיישנות (סעיף 27 סיפא לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958; בכתב ההגנה הובאו אף מספר פסקי דין לעניין זה).
לעניין השיהוי טען התובע כי הוא נמנע מהגשת התביעה, בהתחשב במצבו של הנתבע, שהיה חברו שנים רבות, ואינו בקו הבריאות. אולם משנקפו השנים, וקרב המועד של תום תקופת ההתיישנות, מבלי שהנתבע שילם לו את יתרת שכר טרחתו, החליט התובע להגיש את התביעה.
בנסיבות העניין, וכיוון שהגעתי למסקנה שיש לדחות את התביעה לגופה; אין צורך שאכריע בפנים לכאן ולכאן שיש בסוגיית השיהוי, במקרה דנן.
3. מכאן, לגוף המחלוקת שבין הצדדים בעניין תשלום שכר טרחתו של התובע.
העובדות הבאות אינן שנויות במחלוקת: ביום 8.9.06 נפגשו הצדדים במשרדו של עורך-דין, ושם הזמין הנתבע אצל התובע שירות של מעקב אחר אשתו דאז של הנתבע, וזאת עד יום 19.9.06, שבו היה קבוע דיון בביהמ"ש בעניינם של בני הזוג.
עוד אין מחלוקת כי הנתבע שילם לתובע סך 4,500 ₪ סמוך למועד של סיום העבודה.
4.התובע טוען כי תנאי ההתקשרות משתקפים בטופס "הזמנת חקירה" שצורף לכתב התביעה, ועל פיו שכר טרחתו של התובע עומד על 300 ₪ עבור כל שעת מעקב, בתוספת 4 ₪ לקילומטר נסיעה. לכתב התביעה צורף אף דו"ח סיכום של המעקב שנערך, בצירוף חשבון שכר טרחה על סך 11,725 ₪.
דא עקא, טופס ההזמנה אינו חתום בידי הנתבע. הנתבע טוען שלא בכדי, כיוון שהתנאים שהתובע רשם בו כלל לא סוכמו עמו.
הנתבע טוען כי שכר הטרחה שסוכם בין הצדדים היה בסכום כולל בסך 4,500 ₪, ולא על פי מחיר שעתי בתוספת עבור קילומטרים של נסיעה, כטענת התובע.
התובע טוען שיש לדחות את גירסת הנתבע כמופרכת על פניה, אך איני מקבלת טענה זו.
התובע עצמו העיד כי הנתבע היה אז חבר קרוב שלו. לפיכך אין זה מופרך שהתובע יסכים ליתן לנתבע את השירות שהתבקש במחיר נמוך, לנוכח יחסי החברות שהיו ביניהם.
כמו כן, התובע לא המציא כל ראייה לשכר הטרחה, שהיה נהוג בענף במועד ההתקשרות בין הצדדים, ועל כן אין לפני ראייה כי שכר הטרחה, שנרשם בטופס ההזמנה, היה בגדר הסביר והמקובל, או שמא היה גבוה, והנתבע לא הסכים לו.
לא היה לתובע הסבר משכנע, מדוע לא דאג לקבל את חתימתו של הנתבע על טופס ההזמנה, אם הטופס נערך, כדברי התובע, במעמד ההתקשרות במשרד עורך הדין. לו היה מדובר בתנאים, שאמנם הוסכמו בין הצדדים, לא היתה סיבה שהנתבע לא יחתום על טופס ההזמנה.
הנתבע טען עוד, כי הוא לא קיבל כלל את דו"ח המעקב של התובע, שצורף לכתב התביעה, וכי ראה מסמך זה פעם ראשונה עם קבלת התביעה.