אלי אופיר נ' המוסד לביטוח לאומי / חיפה ע"י הלשכה המשפטית

פסק דין

תביעת התובע להכיר בליקוי הנטען בגבו כ"פגיעה בעבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק) נדחתה על ידי הנתבע במכתבו מיום 3.6.09, בנימוק כי לא הוכח קיומם של אירועים תאונתיים זעירים תוך כדי העבודה, כי אין קשר בין המחלה לבין תנאי העבודה ואף לא מדובר במחלת מקצוע. כנגד החלטה זו הוגשה התביעה שבפנינו.

בתאריך 9.1.11 נשמעו בפנינו עדויות התובע וחברו לעבודה, המהנדס מר אורן אופנהיים, אשר הגישו את עדותם הראשית בתצהיר, ונחקרו בפנינו בחקירה נגדית.

עובדות המקרה

התובע, יליד 1954, עובד מאז שנת 1982 כמהנדס אלקטרוניקה ברשות לפיתוח אמצעי לחימה (להלן – רפא"ל). החל משנת 2004, התובע עובד בחטיבת הטילים במכון לשם ברפא"ל כמהנדס מערכת.

לדידי התובע, במסגרת עבודתו הוא נדרש בעזרת עובד נוסף, להרים כמעט מדי יום טילים במשקל כ- 33 ק"ג ואורך כ- 180 ס"מ כל אחד; משגרי טילים במשקל כ- 55 ק"ג ואורך כמטר כל אחד, ולעיתים גם ציוד בדיקה נלווה כגון כבלים במשקלים הנעים בין 10 – 20 ק"ג כל פריט (נת/4, ש' 27-30).

התובע עובד 5 ימים בשבוע, משעה 08:00 עד 17:00, ולעיתים אף עובד בשעות נוספות.

התובע מייחס את הכאבים הנטענים בגבו לפעולות ההרמה להן נדרש במסגרת עבודתו, כאשר לטענתו בחודש 10/2008 חלה החמרה במצבו, והוא אושפז במחלקה האורטופדית בבית-חולים כרמל, הכל כעולה מהתיעוד הרפואי שצורף. התובע מבקש להכיר בפגיעה בגבו כמחלת מקצוע ו/או כפגיעה בעבודה על דרך המיקרוטראומה.

לטענת הנתבע בסיכומיו, דין התביעה להידחות כבר בשלב הזה, וזאת משלא השכיל התובע להוכיח תשתית ראייתית מספקת לבחינת הפגיעה על דרך המיקרוטראומה.

דיון והכרעה

נפתח ונציין, כי דין התביעה להכיר בליקוי הנטען בגבו של התובע כמחלת מקצוע להידחות על אתר, שכן מחלת גב אינה מוכרת כ"מחלת מקצוע" על-פי החוק. "מחלת מקצוע" מוגדרת בסעיף 79 לחוק כ"מחלה שנקבעה כמחלת מקצוע בתקנות לפי סעיף 85 והוא [המבוטח – מ.נ.ד] חלה בה, בהיותה קבועה כמחלת מקצוע, עקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו...". בחלק ב' לתוספת השנייה לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד – 1954, מונה מחוקק המשנה את רשימת מחלות המקצוע ומחלת הגב אינה נכללת בה.

באשר לפגיעה לפי תורת המיקרוטראומה, לאחר ששמענו את עדויות התובע ונתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, שכן עבודת התובע, אף שהיתה כרוכה בהרמת משאות כבדים, אינה מקימה תשתית עובדתית מספקת לבחינת התביעה על דרך המיקרוטראומה, כפי שיפורט להלן.

מעדות התובע והעד מטעמו עלו העובדות הבאות:

התובע עבד עם משגר וטילים שהיו מונחים בערימות על רצפת המחסן בגבהים שונים, בתוך אריזות שונות. ציוד זה היה מועמס על עגלה על ידי סבלים, ולעיתים גם באמצעות 2 מהנדסים לפחות ובכללם התובע, והיה משונע מהמחסן עד למעבדה (עמ' 3, ש' 6-24). בהודעתו לחוקר הנתבע, מסר התובע כי את הטילים שבאריזות, בדרך-כלל הסבלים היו משנעים מהמחסן עד לפתח המעבדה, ואילו המהנדסים נדרשו רק להעמיס את המשגר על עגלה מהמחסן ולגלגל לתוך מעלית (נת/4, ש' 19-21). עוד עלה מהעדויות, כי פעולת שינוע הציוד מהמחסן למעבדה על ידי המהנדסים בוצעה בין 2-6 פעמים בשבוע (עמ' 3, ש' 11-13).

התובע אישר, כי מאחר ומדובר בטילים באורך 1.80 ס"מ ובמשקל כ- 33 ק"ג, ובמשגר באורך מטר ובמשקל כ- 55 ק"ג, הציוד תמיד הועמס בעזרת עובד נוסף אחד לפחות, כאשר הרמת הציוד היתה מתבצעת בכפיפה לעבר הציוד בתנוחות שונות, לפי הגבהים השונים, ובהתאם לצד ממנו הורם הפריט, כאשר לרוב הציוד הורם מלמטה; אולם, ככל שהתובע נדרש להרים את הציוד מחלקו השני, הגובה היה משתנה והתובע נדרש, כלשונו "לטפס" (עמ' 3, ש' 22-30).

אף בתוך המעבדה נדרש התובע לפעולות הרמה של משאות כבדים, אלא שהוכח כי פעולות ההרמה האלה היו מורכבות כשלעצמן ממספר פעולות שונות, ובתנוחות שונות בהתאם למשקלים השונים. הוכח כי הציוד היה מגיע עד לפתח המעבדה, כשהוא מועמס על עגלה בת שתי קומות, משמע - פעולת ההרמה מהעגלה בוצעה בתנוחות שונות בהתאם לגובה בו הונח הציוד (מעמ' 4, ש' 32 עד עמ' 5, ש' 4). עוד עלה מהעדויות, כי הציוד לעיתים היה מגיע למעבדה בתוך אריזות, ולכן תחילה היה צריך להוציא אותו מהאריזה; ולאחר–מכן, על המהנדסים לרבות התובע היה להרים את המשגר מהעגלה ולהעמיס אותו על עגלה מיוחדת, הנמצאת בגובה מעל לחלון. בשלב מאוחר יותר, שוב נדרשו 2 מהנדסים להרים כל פעם טיל מהרצפה או מתוך אריזה, עד לגובה הכתף ולהציב אותו בתוך מסילה ייעודית הנמצאת מעל למשגר. בסיום הבדיקות, המהנדסים נדרשו לפרוק את הטילים ולאחר מכן להשיב את המשגר למקומו (ת/1, סע' 6; ת/2, סע' 7-8; עמ' 4, ש' 1-6, 32; עמ' 5, ש' 1-4; עמ' 6, ש' 15-30; עמ' 7, ש' 1-21). כן עלה מהעדויות, כי פעולות ההרמה במעבדה בוצעו בין 2-6 פעמים ביום, בסדר משתנה בהתאם לצרכי העבודה, שכן עיקר עבודת התובע היה בדיקות הנדסיות ועבודת ניירת, בעוד הרמת הציוד הינה החלק המשני ביחס לכלל עבודתו היומיומית, כאשר מתוך 9 שעות ביום עבודה, סך פעולות ההרמה ארכו כשעה (עמ' 2, ש' 12-13; עמ' 4, ש' 5-9; עמ' 8, ש' 6-15).

התובע תיאר בפנינו הרמת ציוד נוספת, וזאת במהלך הניסויים בשטח הנערכים בין 2-5 פעמים בשנה, הן בארץ והן בחו"ל. אליבא דגרסת התובע והעד מטעמו, בזמן הניסוי, על התובע וחבריו לעבודה היה להרים את הציוד המשונע באריזות מהמחסן או מהמעבדה לרכב מנועי, ולאחר מכן לפרוק את הציוד בשטח; לעיתים אחרות עובדי רפא"ל לרבות התובע נדרשו להרים את הציוד הארוז מהרכב המנועי, אשר היה חונה במרחק של כ- 10 עד 20 מטר מהמסוק, ולתלות אותו על המסוק. כל זאת, כאשר אף פעולות ההרמה האלה היו מבוצעות בערבוביה, והתובע נדרש להרים משקלים שונים, לרבות ציוד בדיקה נלווה, כגון כבלים במשקל של כ- 10 עד 20 ק"ג לפריט, וזאת בתנוחות שונות לאחר הוצאת הפריטים מהאריזות, והרמת הציוד במשקלו המשתנה מהמקום בו הונח הרכב, עד לתלייתו על המסוק. אף פעולת ההרמה הזו בוצעה בזוגות, וארכה כמה דקות לכל פריט. בתום הניסוי, העובדים נדרשו להעמיס שוב את הציוד (נת/4, ש' 27-33; עמ' 4, ש' 11-26; החל מעמ' 7, ש' 23 עד לעמ' 8, ש' 4).

מהמתואר לעיל, עולה בבירור כי התובע נדרש להרים משאות כבדים במסגרת עבודתו, אך מדובר בפעולות בודדות ומשניות ביחס לכלל עבודתו כמהנדס. בנוסף, פעולות אלו מורכבות מתנועות מגוונות, ולא מצאנו בהן תנועה קבועה החוזרת על עצמה פעמים רבות ביום ואשר ניתן לבודד אותה מכלל הפעולות שביצע. התובע ביצע פעולות הרמה בתנוחות שונות לגבהים ומגבהים שונים; לפריטים במשקלים שונים ועל פי סדר משתנה. פעולות אלו בוצעו בערבוביה וכללו תנועות שונות של התכופפות, הליכה, עמידה והרמה. תורת המיקרוטראומה מיושמת במיקרים בהם התמונה העובדתית העומדת בפני בית הדין הינה של תנועה קבועה החוזרת על עצמה מספר רב של פעמים (ולא פעמים ספורות ביום). לא זו התמונה העובדתית העומדת בפנינוץ

בנסיבות דומות לנסיבות שבפנינו (עב"ל 215/03 המוסד לביטוח לאומי – משה קריידלר, פס"ד מיום 1.10.04), דן בית הדין הארצי בתנאי עבודתו של טכנאי קירור במחלקת מזגנים, אשר כללו הרמת מזגנים ומדחסים כבדים והחלפת מדחסים בתנאים לא נוחים ונקבע, כי "תנאי להכרה בפגיעה בעבודה מיקרוטראומטית הינו, קיומן של פגיעות זעירות, שכל אחת מהן הסבה נזק זעיר בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו, זה על גבי זה, הביאה בסיכומם הכולל לנזק הממשי הפוגע בכושר העבודה של המבוטח. יש לאבחן בין פעילות שחוזרת על עצמה, הכוללת מספר רב של תנועות, לבין התנועות המרכיבות אותה. עבודתו של המשיב היתה על פי טיבה כרוכה בפעולות חוזרות של הרכבה והחלפה של מזגנים ומדחסים. אולם, כל פעולה שכזאת היתה מורכבת מתנועות מגוונות שכללו: עמידה, הליכה, התכופפות, הרמת מזגנים, חיבור וכו', כאשר כל התנועות האלו בוצעו על פי סדר משתנה בהתאם לצורכי העבודה... אין לומר כי עבודתו באלקטרה חייבה ביצוע רציף מתמשך של תנועה חוזרת ונשנה זהה או דומה במהותה אחת לרעותה במהלך יום עבודתו. משכך הם הדברים, היה מקום לדחיית הערעור ללא מינוי מומחה."

בעניין אחר (דב"ע (ארצי) מח/77-0 אליעזר מזרחי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע י"ט(1) 538 (1988), עמ' 540) בית הדין הארצי קבע כדלקמן: