אלישר פרגר נ' פקיד השומה ת"א ואח'

פסק דין

הצדדים לתביעה ותמציתה

1.מונחת לפניי תביעה כספית – נזיקית בסך 253,917 ₪ שהגיש מר ראובן אלישר פרגר (להלן: "התובע") כנגד פקיד השומה ת"א וכן מדינת ישראל – רשות המיסים (להלן: "פקיד השומה" ו"רשות המיסים" בהתאמה; יקראו יחד להלן: "המדינה"). בתמצית דורש התובע במסגרת התביעה שבפניי שיפוי ופיצוי בגין נזקים אשר נגרמו לו, לטענתו, בשל הטלת עיקול שלא כדין על דירת מגוריו, עיקול שעמד בתוקפו במשך חמש שנים ומחצה, עד לביטולו על ידי הנתבעים.

זה המקום לציין כי עם הגשת סיכומי התגובה מטעם התובע נמסרה הודעה בדבר פטירתו, ראו הנחיותיי בהחלטתי מיום 26/5/13.

להלן העובדות הצריכות לתביעה

2. בחודש 2.3.2005 קיבל התובע מכתב דרישה לתשלום מס בסך 395,521 ₪ מאת פקיד השומה נושא הכותרת: "כתב דרישה ממקבלי נכס חייב על פי סעיף 119א' לפקודת מס הכנסה", ולפיו לחייב ב.ר.ד מערכות בע"מ חוב כלפי אגף מס הכנסה בסך 427,457 ₪ ללא יכולת לסילוקו "החייב העביר לידך את הנכסים כמפורט להלן: בעלי מניות שחייבים לחברה לפי מאזן ל-31.12.1998- את חלקך 293,469 ₪ להיום 395,521 ₪". ראו נספח א' לכתב התביעה; להלן: "מכתב הדרישה", ב.ר.ד מערכות בע"מ תכונה להלן: "החברה". במקביל, הטיל פקיד השומה עיקול בסכום הנקוב בדרישה על זכויות התובע בדירת מגוריו.

3. התובע טען כי לא קיבל כל נכס מהחברה בה נמנה הוא כבעל מניות והכחיש כל חוב לשלטונות המס. לפיכך, פנה בבקשה להקפאת דרישת התשלום. בתגובה מטעם המדינה נענה התובע כי ההליך יוקפא עד ליום 1.4.2006. לתגובת המדינה צורף מכתבו של רו"ח החברה ממשרד כרמי חדד ושות' מיום 2.12.2004 , כשמכתב זה מושחר ברובו למעט סעיף 2 המפרט את יתרות החובה בספרי החברה נכון ליום 31.12.1998 ולפיהן בין היתר לתובע יתרת חובה בסך 293,469 ₪ (נספח ב' לכתב התביעה; להלן: "מכתב רוה"ח").

4.לגישת התובע הגיש הוא השגה ביום 2.4.2006 , ראו נספח ג' לכתב התביעה. מנגד טוענת המדינה שהתובע הגיש השגה עוד קודם לכן, ביום 5.5.2005 ואף התקיימה פגישה ביום 8.6.2005 במסגרתה פרט התובע את טענותיו, כאשר בסיומה ניתנה לתובע אורכה של 30 ימים להמצאת מסמכים בתמיכה לטענותיו (פרוטוקול הישיבה צורף כנספח ב' לכתב ההגנה). לטענת המדינה התובע לא המציא כל מסמך ותחת זאת פנה ביום 4.7.2005 לעו"ד קובי שאופר מהיחידה לפירוק בנציבות מס הכנסה במטרה שיזמן את רוה"ח ויקבל ממנו הסבר בדבר חוב התובע (מכתב התובע נספח ג' לכתב ההגנה). בתגובה השיב עו"ד שאופר ביום 7.9.2005 כי אין בדעת אגף מס הכנסה לזמן לחקירה רו"ח ממשרד כרמי חדד ושות' ונתן לתובע אורכה נוספת של 30 ימים להמצאת המסמכים (נספח ד' לכתב ההגנה). לטענת הנתבעים ההשגה מיום 2.4.2006 אינה אלא השגה חוזרת.

5. כך או כך, אין חולק כי לא ניתנה החלטה בהשגה מיום 2.4.2006 , ראו סעיף 30 לתצהירה של הגברת אורלי דנינו, אשר הגישה תצהיר מטעם המדינה (להלן: "דנינו", תצהירה סומן והוגש נ/1). ביום 3.9.2006 פנה ב"כ התובע לפקיד השומה בבקשה להסרת העיקול על מנת שהתובע ואשתו יוכלו להשלים את רישום הדירה על שמם. בתגובה כתב פקיד השומה לרשם המקרקעין מכתב ביום 5.9.2006 ולפיו אינו מתנגד להעברת הנכס ע"ש התובע ואשתו בכפוף לשמירה על זכויותיו בנכס. לאחר גמר הרישום נרשם שוב עיקול פקיד השומה על הנכס בסכום מוגדל של 532,350 ₪ (נספחים ה' – ח' לתצהיר התובע).

6. בתחילת חודש 1/2008, כשנתיים לאחר הגשת ההשגה, פנה התובע לפקיד השומה בבקשה להסרת העיקול ומחיקת הדרישה הכספית בין היתר בטענות חלוף המועד החוקי לדיון בהשגה והעדר החלטה בה (נספח ד' לכתב התביעה). התובע זומן לדיון שהתקיים ביום 5.2.2008. בדיון ביקש הוא לקבל את מאזני החברה, הסכמי השומות ומכתב רוה"ח ללא מחיקות. פקיד השומה ציין כי יפנה ליועציו המשפטיים לקבל ייעוץ בנוגע לבקשה להמצאת מסמכים. בנוסף הציעה המדינה לתובע הצעת פשרה, לפיה ישלם הוא תשלום בסך 60,000 ₪ כנגד ביטול הדרישה והסרת העיקול (פרוטוקול הדיון, נספח ה' לכתב התביעה). ביום 30.7.2008 הודיע פקיד השומה כי בעצת יועציו המשפטיים ולאור אבטחת מידע וחובת הסודיות לא יעביר את המסמכים המבוקשים (נספח ו' לכתב התביעה). פקיד השומה הותיר את העיקול ודחה בקשות נוספות להסירו מימים 26.4.2010 וכן 25.5.2010 (ראו התכתבות הצדדים נספח ז' לכתב התביעה).

7. בעקבות סירובה של המדינה לבטל את העיקול, הגיש התובע ערעור לביהמ"ש המחוזי בת"א, ערעור אשר נקבע לדיון בפני כב' הש' מגן אלטוביה (ע"מ 15005-06-10; להלן: "הערעור"). לאחר הגשת הערעור הודיע פקיד השומה לביהמ"ש כי מבטל הוא את החלטתו לחייב את התובע בחוב ולפיכך נמחק הערעור ביום 24.1.2011. כפועל יוצא הוסר העיקול שרבץ על דירת התובע כחמש שנים וחצי. בפסק הדין בערעור נפסק כי פקיד השומה ישלם לתובע הוצאות חלקיות בסך 42,000 ₪ וכן סכום אגרת ביהמ"ש (נספח י' לכתב התביעה).

8. לאחר שניתן פסק הדין בערעור, הוגשה התביעה שבפניי במסגרתה טוען התובע כי כתוצאה מההליכים אשר תוארו לעיל, אותם מכנה התובע "הליכי סרק" , נאלץ הוא לשכור שירותי עו"ד ונשא בהוצאות שכ"ט בגין הטיפול בהליכי ההשגה בסך 21,000 ₪ ושכ"ט בגין הערעור בסך 55,360 ₪. כיוון שמכוח פסק הדין בערעור שילמו הנתבעים הוצאות בסך 42,829 ₪, הרי שנזקיו הממוניים של התובע מסתכמים בסך 36,623 ₪. עוד מוסיף וטוען לנזק לא ממוני בשל מצוקה נפשית שיצרה הדרישה הכספית, חוסר הוודאות בה והחשש לעתידו הכלכלי במיוחד על רקע היותו נכה בשיעור 100% ללא מקור פרנסה, לפיכך עתר לפיצוי בגין הנזק ועוגמת הנפש בסך 150,000 ₪. בנוסף טען התובע כי העיקול שרבץ על נכסו במשך כחמש שנים וחצי אשר נרשם במאגר ציבורי והיה נטול בסיס חוקי מהווה פרסום ופגיעה בשם הטוב. לכן עותר לפיצוי בסך 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק. סך הכל הוגשה התביעה על סכום של 253,917 ₪.

טענותיו המשפטיות של התובע

9. לטענת התובע יש לחייב את המדינה במלוא סכום התביעה וזאת נוכח התנהגותה הרשלנית והפר חובה חקוקה. התובע טוען כי דרישת התשלום המקורית שהוצאה אינה כדין; שהשגתו לא טופלה ולא נענתה תוך פרק זמן סביר; שהמדינה נהגה בחוסר סבירות קיצונית ונמנעה מלהפעיל שיקול דעת סביר וענייני הנדרש מפקידי ציבור; שהוסתרו ממנו ראיות ביודעין אשר היה בחשיפתם כדי להוביל לחקר האמת. התובע טוען כי חזרתה של המדינה מדרישת התשלום ערב הדיון בערעור מלמדת על פריכות טענותיה ועל כך שידעה שהדין והצדק עם התובע, לפיכך העדיפה שלא להתמודד עם טענותיו לגופן. התובע מציין כי לא חל כל שינוי עובדתי או אחר במהלך השנים ולמעט רצונה של המדינה שלא להיחשף במערומיה, אין כל הסבר הגיוני לחזרתה מדרישת החיוב במסגרת הערעור.

10. בסיכומיו מפרט התובע שבעה נימוקים מדוע החלטתו של פקיד השומה בשנת 2005 להפעיל את סמכותו לפי סעיף 119א לפקודת מס הכנסה (ראו מכתב הדרישה) אינה סבירה, ראו סעיפים 9-49 לסיכומי התובע, אליהם אתייחס להלן בהכרעתי . עוד טוען התובע כאמור כי היה מקום לבטל את העיקול אך בשל העובדה שלא ניתנה החלטה בהשגה כשנתיים ימים, ודנינו הודתה בעדותה ש"טעינו מבחינה פרוצדוראלית" (עמ' 21 שו' 23). התובע מוסיף וטעון שהמדינה לא הביאה את העדים הרלוונטים, ובפרט הגב' מיכל איזנשטט (להלן: "איזנשטט") שהינה בעלת הסמכות לדון בהשגה ולהפעיל את סעיף 119א', ולא דנינו, כפי שזו הודתה במהלך המשפט – "אין לי סמכות, בגלל זה ישבנו עם מיכל (איזנשטט)" (עמ' 26 שו' 28). בתובע טוען שעדותה של דנינו היתה רצופה סתירות ופריכות וכי כל התנהלות המדינה כלפיו היתה נגועה בשרירות לב ואטימות.

11. לעניין הנזקים אשר נגרמו לו מפרט התובע בתצהירו וטוען כי העיקול שנרשם על דירתו מנע ממנו ומאשתו להשלים את רישום הדירה על שמם הגם התחייבו הם כלפי הבנק הבינלאומי הראשון, מקום עבודתה של אשתו שנתן להם הלוואה מובטחת במשכנתא. התובע ואשתו מציינים שמצב זה גרם לאחרונה לבושה רבה בקרב חבריה לעבודה ולהצטייר כמי שלא משלמת מיסים; עוד הוסיף התובע וציין בתצהירו שבמהלך שנת 2009 התארגנו כל דיירי הבניין לביצוע שיפוץ הבניין והרחבת הדירות אלא שעיריית גבעתיים לא הסכימה ליתן היתר בניה ללא הסרת העיקול. התובע טוען כי גם מצב זה גרם לו ולאשתו לחוש השפלה.

טענות המדינה

12. לגישת הנתבעים פעלו באופן סביר וחוקי ביחס לתובע ובכל מקרה קיבל הוא הוצאות בפסה"ד בערעור, לפיכך מן הראוי היה שפרשיה זו היתה מסתיימת ללא הליך משפטי נוסף ומיותר. בנוגע לערעור טוענת המדינה כי לו היתה עומדת על עמדתה בהליך הרי שסיכוייה היו טובים, ואך בשל שיקולים מערכתיים לא עמדה המדינה על שמיעת הערעור.

13.לגופו של עניין טוענת המדינה כי פעלה מכוח הסמכות המוקנית להם בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה, והדרישה הכספית אשר הופנתה אל התובע הסתמכה על דו"ח רוה"ח. המדינה מודה כי התובע פנה אליה בעניין הדרישה, אולם טוענת שדרישותיה להמצאת מסמכים הסותרים את החוב הנטען לא מולאו, ולפיכך לא היה כל מקום להעתר לפניותיו. המדינה שוללת את הטענה שלא הגיבה לדרישות התובע או שלא נתנה החלטה בהשגה. לשיטתה, הודע לתובע למצער בשלוש הזדמנויות שונות כי ההשגה נדחית: במכתב מיום 7.9.2005, בדיון ביום 5.2.2008 ובמזכר דנינו מיום 29/4/10 (נספח י"ג לתצהירה). עוד טוענת המדינה שסעיף 119א לפקודת מס הכנסה אינו נוקב במועד של שנה לשם מתן החלטה בהשגה ומכל מקום הגם והחלטה בהשגה לא ניתנה במכתב רשמי - ניתנה היא במספר פעמים כאמור לעיל, ואין לתובע אלא להלין על עצמו בגין הימשכות ההליכים. לו היה פועל מהר יותר וכנדרש ממנו יכול היה לקצר הליכים.

14. בסיכומיה הודפת המדינה את טענות התובע באשר לחוקיות הדרישה וטוענת כי סעיף 119א לפקודת מס הכנסה הופעל כדין ובהתאם למסמכים אשר היו מונחים בפניה, ראו סעיפים 10-41 לסיכומי המדינה. המדינה שבה וטוענת שהתובע לא המציא מסמכים שונים אשר התבקשו על ידו ואילו היא היתה מנועה מלהעביר לתובע מסמכים של החברה עקב חובת החיסיון הסטטוטורית הגורפת החלה עליהם. בנוסף ולחילופין טוענת המדינה שלא נגרם לתובע כל נזק - העיקול לא מומש ולא היתה לו משמעות אופרטיבית; התובע עיכב במודע את הטיפול בעניינו משנת 2006-2010, בכל מקרה היה מוטל עיקול על זכויותיו משנת 2002 בגין חוב להוצל"פ. בנוסף וחלופין, התובע יכול היה להשלים את הרישום בשנת 2002 וכך היתה נחסכת עוגמת הנפש מול המעסיקים של אישתו ומכל מקום האישה אינה התובעת בהליך זה, אין קשר בין מצבו הרפואי של התובע לדרישת החוב. לגבי הפיצוי הנדרש מכוח חוק לשון הרע טוענת המדינה כי משהעיקול הוטל כדין יש לדחות דרישה זו. בכל הנוגע להוצאות המשפט טוענת המדינה כי רכיב זה נבלע בפסק הדין של הערעור ולא ניתן לדרוש את ההפרשים שלא נפסקו במסגרת התביעה שבפניי.