אליעזרוב(אסיר) נ' מדינת ישראל

החלטה

ערר על החלטת בית משפט השלום בקרית גת (כב' סגן הנשיא, השופט חזק), בתיק מ"ת 38820-02-10, מיום 14.4.10 לפיה הורה על מעצרו של העורר עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בחומר שהוגש לי, נחה דעתי כי דין הערר להדחות.

כתב האישום מייחס לעורר עבירות של נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף לפי סעיף 10 לפקודה, שימוש ברכב ללא ביטוח לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל-1970, ואי מסירת פרטים לפי סעיף 62(5) לפקודה, בכך שביום 22.2.10 נהג העורר ברכב, לאחר שבתאריך 26.1.10 נפסל לנהיגה לתקופה של 3 שנים, וביום 8.7.10 נפסל לתקופה של 10 שנים. כאשר התבקש למסור פרטים, מסר פרטים כוזבים של אחר.

עברו הפלילי של העורר מכביד, וכך גם עברו התעבורתי. לחובת העורר 13 הרשעות קודמות, בעבירות מגוונות של סמים אלימות ורכוש, וכן מספר לא מבוטל של עבירות תעבורה. ביום 26.1.10 נדון העורר בגין מספר רב של עבירות רכוש, תקיפה, החזקת סכין, נהיגה ללא ביטוח וללא רישיון, ובזמן פסילה וכן החזקת סמים מסוכנים, במסגרת ת"פ 3461/06 של בית משפט השלום בתל אביב.

במהלך התקופה שלפני גזר הדין הופנה העורר להליך גמילה, נקלט במרכז בית חוסן ונמנע משימוש בסמים. ההערכה לגביו היתה חיובית, ועל כן, בנסיבות השיקום המוצלח ולמרות העבירות הרבות בהן הורשע העורר לאורך פרק זמן של מספר שנים, נמנע בית המשפט בתל אביב מלהשית על העורר עונש מאסר בפועל, והסתפק בהארכת תקופת התנאי בן 12 חודשים מבית משפט לתעבורה, והעמיד את העורר במבחן למשך שנתיים.

לא יבשה הדיו על פסק הדין, והעורר נמצא מבצע את העבירות נשוא תיק זה.

התשתית הראייתית לא היתה במחלוקת, ומטעם זה גם עילת המעצר ברורה, שכן בפנינו אדם החוזר ומבצע עבירות חמורות של נהיגה בזמן פסילה, ובכך מסכן את ציבור עוברי הדרך.

בית משפט קמא הפנה את העורר לשירות המבחן לצורך בחינת חלופה.

מתסקירי שירות המבחן עולה, כי בשנים האחרונות שולב העורר 16 פעמים במסגרות טיפול וגמילה מסמים, ובכל פעם נכשל בטיפול. במסגרת צו המבחן אשר הוטל עליו בגזר הדין הנ"ל, אמור היה העורר להמשיך את הטיפול במרכז חוסן. מהתסקיר עולה כי בתאריך 25.1.10 (דהיינו יום לפני מתן גזר הדין המקל של בית משפט בתל אביב), חזר העורר לצרוך סמים. מאז יום מתן גזר הדין, לא הגיע העורר לשיחות בשירות המבחן. תחת זאת נכנס העורר לאישפוזית, והיה אמור לשהות שם עד לתאריך 23.2.10, אולם העבירות נשוא ערר זה, התרחשו ביום 22.2.10, דהיינו, עדיין בתקופה בה אמור היה לשהות באישפוזית.

שירות המבחן התרשם מהעורר כאדם אשר למרות ניסיונות רבים לאורך השנים להיגמל, לא הגיע להכרה כי עליו לערוך שינוי בדפוסים אישיים, ולא קיבל על עצמו את הצורך להשקיע מאמצים למען שיקומו האישי. דפוסים אלה באו לידי ביטוי בניסיונות להשתלב במסגרות, ועזיבתן מסיבות שונות. כאמור, גם הניסיון האחרון להשתלב במרכז חוסן נכשל, נוכח חזרתו של העורר לשימוש בסם.

שירות המבחן בדק את בקשת העורר להשתלב בקהילת זוהרים, וציין כי נוכח מצבו והקושי שלו להציב לעצמו גבולות התנהגותיים, לא יצליח שחרורו לחלופת מעצר במסגרת טיפולית המיועדת למכורים לסמים להביא, בעיתוי הנוכחי, לשינוי בהתנהגותו אשר יסייע בצמצום סיכון עתידי.

בית משפט קמא אימץ את המלצת שירות המבחן, ובהעדר חלופת אשר תאיין את מסוכנות העורר - הורה על מעצרו.

הסניגור מלין על קביעות בית משפט קמא, וטוען כי בעבירות תעבורה המעצר הוא חריג שבחריגים, וכי היה על בית המשפט לבחון את החלופה של מעצר בית בפיקוח ערבים.

איני מקבלת טענות אלה.

אכן, מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה, אינו דבר שבשגרה, ורק במקרים נדירים יורה בית המשפט על מעצר עד תום ההליכים בעבירות כאמור (ראה בש"פ 7352/05 סלימאן אלחמידי נ' מ"י). אלא שהנסיבות שבפנינו מיוחדות במינן. מדובר באדם שמיד עם סיום משפטו, בין היתר בעבירות של נהיגה בפסילה, לאחר שבית המשפט בתל אביב הלך לקראתו כברת דרך משמעותית, ולמרות העבירות החמורות נמנע מלגזור עליו עונש מאסר בפועל, שהיה ראוי לו ביותר, חזר ללא שיהוי לבצע אותן עבירות בדיוק. בנוסף, ניתק באופן מיידי את הקשר עם שירות המבחן, עזב את מרכז הגמילה, וכן עזב גם את האישפוזית בטרם סיום הטיפול.

זהו אכן רצידיביסט ללא תקנה, ומשכך, מסוכן לציבור.

צדק בית משפט קמא בכך שלא קיבל את עתירת העורר להשתלב בקהילה טיפולית נוספת, נוכח כשלונותיו המרובים בתחום זה, כאשר שני האחרונים שבהם אירעו ימים ספורים בטרם ביצוע העבירה נשוא תיק זה. בנוסף, אין להתעלם מהעובדה שהעורר בעצמו לא גילה מוטיבציה מיוחדת להשתלב במסגרת זו, וגם לכך השפעה על מידת הצלחתו שם.

במצבו של העורר, צרכן סמים מזה שנים רבות, וחובב של נהיגה לא מורשית, אין כלל לדבר על מעצר בית, שכן זהו מתכון בדוק להפרת תנאי שחרור, בהיות העורר צריך להשיג את הסמים, מהם לא נגמל, ועל כן גם לצאת את הבית. בנוסף, אין במעצר הבית, שעה שכלל לא ניתן לסמוך על העורר, כדי להשיג את המטרה של הבטחת שלום הציבור.

אשר על כן, אני דוחה את הערר.