אלימלך נ' קלדרון עו"ד ואח'

החלטה

בקשת הנתבעים להעביר את הדיון בתובענה לבית משפט השלום בהרצליה בשל טענתם לחוסר סמכות מקומית של בית משפט זה לדון בתביעה.

1.ראשיתם של ההליכים בתביעה שהוגשה על ידי התובעים נגד הנתבעים- עורכי דין במקצועם. על פי הנטען בכתב התביעה, התובעים היו לקוחותיהם של הנתבעים ומסרו לידיהם שיקים מעותדים, שהוצאו מהם לטענתם במרמה, כאשר הנתבעים מסרו בידיהם שיקים נגדיים-חלופיים. לטענת התובעים השיקים שמסרו להם הנתבעים החלו להיות מחוללים באי פרעון, בעוד שהשיקים שלהם, הועברו, בעסקאות נכיון לגופי אשראי ומימון שונים.

2.בבקשתם טוענים הנתבעים כי בית המשפט כאן נעדר סמכות מקומית; כי "במשפט האזרחי הולך התובע אחרי הנתבע", כי מקום יצירת ההתחייבות הנו ברמת השרון וברמת גן וכי המקום שנועד לקיום ההתחייבות קרי פרעון השיקים שניתנו על ידם היה ברמת השרון או בתל אביב. התובעים מתנגדים לבקשה וטוענים כי לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בתביעה מכח מספר זיקות שקיימות.

3.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה וביתר כתבי הטענות שהוגשו במסגרת התיק הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

4.תקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: התקנות) מונה את הזיקות, שקיום אחת מהן, מקנה סמכות מקומית לדון בתביעה. כך קובעת התקנה:

"תובענה שאינה כולה במקרקעין, תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:

(1)מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;

(2)מקום יצירת ההתחייבות;

(3)המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;

(4)מקום המסירה של הנכס;

(5)מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים"

5.די בקיומה של זיקה אחת מבין אלה המנויות בתקנה כדי להקנות סמכות לבית משפט זה. בטרם נדון בחלופות המתקיימות בעניינו "יש להזכיר את המגמה הרווחת בפסיקה שלא לייחס משמעות מופרזת לשאלת הסמכות המקומית" רע"א 11556/05 קמור רכב בע"מ נ' חימו ([פורסם בנבו), 27.2.2006), וכן כי "במדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית-משפט זה או אחר; ואין עניין זה ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נושא להעלאת טענות טרומיות" רע"א 6920/94 לוי נ' פולג פ"ד מט(2), 731 (1995) (להלן: עניין לוי).

6.במקרה שלפנינו ניתן לקבוע ש"המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות", הנו במקום עסקיהם או מגוריהם של התובעים, שאין חולק שהוא באזור סמכותו של בית משפט זה.

בהחלטה בעניין לוי, נקבע כי "הדיבור "התחייבות" בתקנה 3(א)(3) הוא דיבור עמום המחייב פרשנות, ואם אך הדבר ניתן יש להתאימו מבחינת סדרי הדין להוראות הדין המהותי".

סעיף 44 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 קובע כי: "חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיים במקום עסקו של הנושה, ואם אין לו מקום עסק - במקום מגוריו הקבוע".

אמנם במקרה שלפנינו אין המדובר בחיוב שנתבע קיומו, אלא בטענה להשבה/תשלום/פיצוי הנובעת מהסכמות שבין הצדדים וביטולן/בטלותם של אלה, אולם סעיף 61 לחוק החוזים מחיל את הוראותיו "כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון" וכן "ככל שהדבר מתאים לענין בשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה". הדיון המהותי קובע אפוא, כי חובת ההשבה/הפיצוי אם תקום, צריכה להתבצע במקום מגוריהם או עסקם של התובעים – ומקום שאלה מצויים באיזור סמכותו של בית המשפט כאן, קונה לו בית המשפט סמכות מקומית.

יתר על כך, השיקים אשר נמסרו על ידי התובעים לנתבעים שהם נדבך עיקרי של המחלוקת שבין הצדדים, משוכים מסניף בנק בתחום שיפוטיו של בית משפט זה, מכאן שהחובה שהייתה על הנתבעים לפרוע את השיקים הנו בסניף הבנק ממנו נמשכו השיקים.

7.שניים מתוך השיקים שמסר הנתבע 1 לתובעים שחוללו הוגשו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. בתצהיר התומך בבקשה להעברת הדיון שהוגשה בלשכת ההוצאה לפועל טען הנתבע 1 כי אותם שני שיקים, המהווים חלק מהשיקים שבבסיס התביעה, נמסרו באזור הקריות. מכאן, שניתן לומר כי "מקום יצירת ההתחייבות" במובן החלופה 2 של התקנה, היה באזור סמכותו של בית משפט זה. אף אם המדובר הוא ב"חלק" מההתחייבות, הרי משחלק מההתחייבות נוצר באיזור שיפוטו של בית משפט זה, די בכך להקים סמכות מקומית.

8.אין בידי לקבל את הנימוק המועלה על ידי הנתבעים לעניין הבקשה כאן ולפיו נתבעת 2 אינה קשורה כלל ליחסים שבין הצדדים, כנימוק השולל מבית משפט זה את הסמכות המקומית. ראשית, בכתב התביעה נטען כי הנתבעים יחדיו היו באי כוחם של התובעים. שנית, גם אם לא קיימת סמכות מקומית ביחס לנתבעת 2, ואין אני קובע כך, קמה סמכות לבית המשפט כאן לדון בעניין שני הנתבעים, משקיימת סמכות לגבי אחד מהם (תקנה 3(ב) לתקנות).