אלימלך ואח' נ' קבוצת המוביל החדש בע"מ ואח'

פסק דין

התובע הגיש תביעה כספית על סך 67,060 ₪ בגין נזק שנגרם למבנה יביל בבעלותו במהלך העמסה באמצעות מנוף השייך לנתבעת .

התובע טוען, כי הוא הבעלים של מבנה יביל בגודל כ- 45 מ"ר והוא הזמין את שירותי הנתבעת ליום 17.10.10 על מנת להעמיס את המבנה על מנוף מסוג ענק של הנתבעת כדי להובילו לנקודת היעד. התובע טוען, כי במהלך ההעמסה, נשמט המבנה מהמנוף, עקב העמסה כושלת מצד הנתבעת, והמבנה נפגע ונגרם לו נזק רב לרבות לתשתיות במקום.

התובע צירף לכתב תביעתו חוות דעת של מומחה לעניין הנזק שנגרם למבנה ועל פיה עלות מבנה יביל בגודל זה במצב משומש הינה 43,000 ₪. עלות פינוי המבנה הניזוק לאתר פסולת מוסדר הינה 5,000 ₪ ועלות שיקום הנזקים בשטח הינה 3,500 ₪. סה"כ הנזק על פי חוות הדעת הינו 51,500 בתוספת מע"מ. בנוסף, דורש התובע החזר התשלום ששילם לנתבעת עבור ניסיון העמסת המבנה, החזר תשלום עבור חוות הדעת ועלות המתנה של המשאית. כאמור התובע מעמיד את תביעתו על סך של 67,060 ₪.

לטענת הנתבעת, דין התביעה להידחות. לטענתה, היא אינה אחראית לנזקים שנגרמו למבנה וכי האחריות רובצת לפתחו של התובע ועובדים מטעמו שגרמו נזק למבנה בכך ששברו את קירות המבנה והריצוף שבו על מנת להפחית ממשקל המבנה לאחר שהמנוף שהזמין התובע לא הצליח להרים את המבנה מאחר ומשקלו עולה על המשקל שעל פי הנטען מסר התובע. לטענת הנתבעת, למרות שהתובע ועובדיו ניסו להפחית את משקל המבנה על ידי שבירת הקירות והריצוף עדיין לא הצליח המנוף להרים את המבנה.

עוד טענה הנתבעת, כי התובע פנה אליה וביקש ממנה לשתף עימו פעולה ולטעון, כי היא גרמה לנזק למבנה על מנת שתפעיל את הביטוח שלה והוא ידאג לשלם לה את ההשתתפות העצמית. משסרבה הנתבעת להצעה זו, הוגשה התביעה בה עסקינן.

הנתבעת הגישה הודעה כנגד חברת הביטוח מנורה (להלן:"הצד השלישי") אשר ביטחה אותה במועדים הרלוונטיים.

הצד השלישי טען, כי בנסיבות העניין אין כיסוי ביטוחי מאחר והמודיעה לא הודיעה לו על האירוע הנטען במועד ולא איפשרה לו לבדוק את הטענות הנטענות. עוד טען, כי הנזק הנטען התרחש טרם תחילת העברה ועל כן אינו מכוסה ולחלופין הנזק התרחש בעת שהרכוש הוטען על כלי רכב שאינו מתאים להובלת הרכוש המבוטח או משקל הרכוש שהוטען הינו מעבר למותר על פי רישיון הרכב.

ביום 26.3.12, הגיעו הצדדים בתביעה העיקרית להסכמה דיונית לפיה התיק יוכרע על דרך הפשרה וזאת לאחר שמיעת עדים מטעם שני הצדדים וסיכומים בעל פה והסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה. אציין, כי בדיון שהתקיים ביום 15.12.13 ביקשה הנתבעת לחזור בה מהסכמה דיונית זו ולא התרתי לה לעשות כן. בשלב בו הגיעו הצדדים להסכמה דיונית טרם צורף הצד השלישי לתיק ועל כן ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים רלוונטית רק במסגרת התביעה העיקרית ולא במסגרת ההודעה לצדדים שלישיים.

דיון ומסקנות

ביום 15.12.13 נשמעו ראיות בתיק והעידו התובע, נהג המנוף ומנהל הנתבעת. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

הצדדים הסכימו כאמור למתן פסק דין על דרך הפשרה, ברם לאחר שמיעת ראיות הצדדים מצאתי, כי לא עלה בידי התובע להוכיח תביעתו ועל כן דין התביעה להידחות. בנסיבות אלו מצאתי, כי מן הראוי להרחיב בנימוקים שהובילו אותי למסקנה זו על אף הדרך הדיונית לה הסכימו הצדדים.

התובע אישר בחקירתו הראשית, כי כל האמור בכתב התביעה ובתצהיר הוא אמת.

בכתב התביעה, טען התובע כי הוא הבעלים של המבנה היביל (קרוון). בחקירתו העיד התובע, כי הקרוון שייך לעיריית בית שאן (עמ' 8 ש' 32, עמ' 9 ש' 1, עמ' 9 ש' 5-6). בנסיבות אלו, כלל לא הוכח, כי המבנה אשר לו לכאורה נגרם הנזק הוא בבעלות התובע בניגוד לנטען בכתב התביעה.

טען התובע, כי ביקש לקנות את הקרוון מעיריית בית שאן, אולם לא שילם לה עבורו ובינתיים נגרם לו נזק. לטענתו, הוא עבד בעיריית בית שאן 7 שנים ומגיעים לו פיצויים עבור סיום עבודה. ברם, מכיוון שהתובע לא שילם לעיריית בית שאן עבור הקרוון העירייה לא מעבירה לו את הפיצויים המגיעים לו. התובע העיד, כי היה צריך לשלם על הקרוון בסביבות 35,000 ₪ כולל הובלה, אולם אין לו מסמכים מאחר וטרם שילם (עמ' 9 ש' 6-22).

עדות התובע לעניין זה לא הותירה עלי רושם אמין. התובע לא הציג כל מסמך התומך בטענתו, כי הגיע להסדר כלשהו עם עיריית בית שאן בנוגע לקרוון ועלותו. התובע טען, כי אין לו מסמכים מאחר וטרם שילם, ברם גם אם אין ברשותו מסמכים כאמור, עדיין יכול היה התובע לזמן מי מעיריית בית שאן לתמוך בגרסתו, כי הקרוון אמור היה לעבור לחזקתו בשים לב שכאמור הקרוון שייך לעיריית בית שאן וכן לגבי הסכום אותו אמור היה לשלם לעיריית בית שאן עבור הקרוון וזאת לעניין גובה הנזק. הימנעות התובע מלזמן נציג מהעירייה למרות שבנקל יכול היה לעשות כן פועלת לחובתו ומעוררת תמיהות.

זאת ועוד, התובע אף לא צירף כל מסמך התומך בטענתו, כי עיריית בית שאן מעכבת לו את תשלום הפיצויים להם זכאי לאחר סיום עבודתו וזאת בשל הנזק שנגרם לקרוון. ברי, כי ככל שגרסת התובע לעניין זה נכונה, אזי בגוף מסודר כעירייה אמורים להיות מסמכים המפרטים מועד סיום עבודה, גובה הפיצויים המגיעים לתובע וכן פירוט הסיבה בשלה לא הועברו הפיצויים לתובע למרות שלטענתו זכאי להם על פי דין. יתרה מזאת, התובע טוען, כי מגיעים לו פיצויים מעיריית בית שאן בגובה 48,000 ₪ (עמ' 9 ש' 3) ולטענתו היה אמור לשלם לעיריית בית שאן 35,000 ₪ עבור הקרוון (עמ' 9 ש' 11-12). בנסיבות אלו לא ברור מדוע לא תבע התובע מעיריית בית שאן, כי תשלם לו את ההפרש בסך 13,000 ₪.

אוסיף, כי בהמשך חקירת התובע כשנשאל בנוגע למסמכים לגבי קניית המבנה מהעירייה וגובה הפיצויים ענה התובע "נגיד שקיבלתי אותו חינם, זה לא משנה..." (עמ' 9 ש' 16). איני מקבלת עדותו זו של התובע. ברי, כי אם התובע קיבל את המבנה בחינם, אזי המבנה עבר לכאורה אליו, אולם כאמור העיד, כי המבנה שייך לעיריית בית שאן. בנוסף, אם קיבל את המבנה בחינם אזי כל עדותו לגבי הפיצויים ועיכובם על ידי העירייה תמוהה בנסיבות. בהיעדר מסמכים או עדות של מי מטעם עיריית בית שאן מצאתי, כי לא עלה בידי התובע להוכיח טענתו, כי הוא הבעלים של המבנה לו נגרם הנזק ועל כן כבר מטעם זה דין התביעה להידחות.

התובע העיד, כי הגיע מנופאי ולא הצליח להרים את המבנה והנהג אמר שהוא לא יכול לעשות כלום, אולם אם הוא יוריד את הריצוף, אזי הוא יוכל להרים את הקרוון. התובע המשיך והעיד, כי הביא כמה חברה מהעירייה והם קילפו באותו יום את הריצוף מהקרוון ואז המנוף הצליח להרים את הקרוון, אולם הנחיתו על העמודים ועל כן נפער חור בקרוון. המנוף ניסה להרים שוב את הקרוון ואז הנחיתו על המדרגות ועל הרצפה והמבנה התקפל לשניים. בשלב זה הודיע לו הנהג, כי אינו יכול לעשות יותר כלום וביקש כסף עבור ההובלה והתובע שילם לו שיהיה לו מסמך (עמ' 10 ש' 3-12). התובע הוסיף, כי מלבד העובדים שפירקו את הריצוף, נכח במקום גם נהג משאית הסמיטריילר שהיה אמור להוביל את המבנה (עמ' 11 ש' 9-12).

נהג המנוף מר אוחיון (להלן:"אוחיון") העיד אף הוא לפני והכחיש את גרסת התובע. על פי עדותו, הוא הגיע למקום ופתח את המנוף וכאשר ניסה להרים את המבנה הוא לא הצליח להרימו, כי המבנה היה כבד מידי. לטענתו, הסתכל בפנים וראה שהמבנה מלא מחיצות ורצפת בטון. לטענתו, התובע שאל אותו אם ניתן יהיה להרים, אם ישבור את המחיצות והוא השיב לו שאינו יודע מה יהיה. לטענת אוחיון, גם לאחר שהם שברו בפנים, הוא לא הצליח להרים את המבנה בשל משקלו וזה לא היה על פי הנתונים שקיבל טרם הגעתו למקום. לטענתו, הוא כלל לא הצליח להרים את המבנה ועל כן הנזק הנטען אינו יכול להיגרם בגללו ואין לו מושג מי שבר את המבנה. עוד טען, כי אם המבנה היה נופל, היה נקרע לו הכבל והיה נגרם נזק למנוף דבר שלא אירע. לטענת אוחיון, כאשר הוא עזב את המקום המבנה היה שלם חיצונית מלבד מה ששבר התובע בתוך המבנה (עמ' 15 ש' 17-30). אוחיון חזר על דבריו גם בחקירתו הנגדית והוסיף, כי הביא למקום מנוף 150 טון על פי ההזמנה (עמ' 16 ש' 12) וכי בעבר הרים המון מבני קרוון וכי מנוף 150 טון יכול להרים קרוון באותן מידות (עמ' 16 ש' 13-20). אולם במקרה בו עסקינן משקל הקרוון היה גדול יותר כ- 25-30 טון ובשל מגבלות המנוף לא הצליח להרים משקל כאמור ואם הוא חורג מהנתונים, המנוף יישבר (עמ' 16 ש' 24-27).