אלייד השקעות בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית בת ים

פסק דין

ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה בעיריית בת ים על החלטתה מיום 28.12.08 בה קבעה כי הערר הוגש באיחור, כי אין לועדה סמכות להאריך מועד, וגם לו הייתה לה סמכות כזו לא הוצג לפניה כל טעם להארכת מועד.

רקע כללי

ועדת הערר דחתה, כאמור, את הערר בשל העובדה שהוגש באיחור. הוועדה קבעה כי אין לה סמכות להאריך מועד להגשת ערר בנסיבות העניין, וכי גם לו הייתה לה סמכות כזו, הרי שהעוררת לא הצביעה על כל טעם מיוחד לעשות כן. עם זאת, לאחר שהועדה קבעה בהחלטה קצרה בת עמוד אחד כי הערר נדחה, המשיכה הועדה וקבעה מספר דברים לגבי אחת השאלות שהיו במחלוקת לגופה והיא האם היה מקום להעניק למערערת פטור בגין נכס שאינו ראוי לשימוש מכוח סעיף 330 לפקודת העיריות.

הצדדים פרטו באריכות בערעור ובתשובה לו וכן בסיכומיהם בנוגע לשאלה מתי יש מקום ליתן פטור מכוח סעיף 330 לפקודת העיריות. אולם וועדת הערר דחתה את הערר אך ורק בשל העובדה שהוגש באיחור. לדברים שהוסיפה הועדה לאחר מכן אין תוקף או משמעות, שכן הועדה לא דנה בצורה ראויה ומסודרת בטענות הצדדים אלא בחרה, כדבריה שלה, להוסיף "מספר דברים":

"7. התוצאה היא כי הערר נדחה [בשל האיחור בהגשתו – מ' א' ג']

8. לאור התוצאה אליה הגענו, אין עוד צורך לדון ביתר טענותיהם של העוררת, המתייחסות לסיווג יחידות הנכס ואופן חיובם בארנונה, אך נאמר מספר דברים לגופו של עניין."

(הדגשה שלי – מ' א' ג')

לאחר מכן הוסיפה הוועדה ואמרה דברים לעניין פטור מארנונה לפי סעיף 330. אולם, לדברים אלו אין תוקף כלל ועיקר. לו הייתה ועדת הערר קובעת כי הערר נדחה בשל האיחור בהגשתו, אך הייתה מוסיפה וקובעת כי אם יהיה מי שיסבור כי יש מקום להאריך את המועד, הייתה ממשיכה ודנה בכל טענות המערערת לגופן, אזי היה מקום להמשיך ולדון לו הייתה מתקבלת טענת המערערת כי הערר לא הוגש באיחור. אך מרגע שהוועדה קבעה שהערר נדחה ומתייתר הצורך לדון בחלק מטענות המערערת, לדברים שהוסיפה בנושא אחד אין כל תוקף. במצב דברים זה בו נדחה הערר בשל האיחור, הועדה ציינה במפורש כי היא אינה דנה בטענות העוררת, אך בחרה "לאמר מספר דברים לגופו של עניין" אין מקום ליתן תוקף לאותם דברים.

לאור האמור אמשיך ואדון אך רק בטענות הצדדים הנוגעות לאחור בהגשת הערר.

האם היה אחור בהגשת הערר

רקע עובדתי

הנכס נשוא הערעור נמצא ברח' ניסבאום בבת ים. בעבר, לפני התקופה הנדונה בערר ובערעור, שימש הנכס כאולם תצוגה ומוסך של חברת יבוא הרכב "צ'מפיון מוטורס" אשר שכרה את מרבית הנכס, ושטח של 265 מ"ר מתוך הנכס הושכר לחברת הפניקס. חברת צ'מפיון מוטורס הינה חברת בת של המערערת שהינה חברת אחזקות.

ביום 1.4.05 בעקבות דרישות שונות של העירייה באשר להכשרת הנכס לצורך המשך השימוש בו, הוחזר הנכס למערערת ע"י חברת צ'מפיון מוטורס. ביום 31.7.06 הוחזר לחזקת המערערת השטח שהושכר לחברת הפניקס. עד ליום 1.10.05 ניתן למערערת פטור בגין הנכס כנכס ריק (למחצית השנה מיום שהוחזר ע"י חברת צ'מפיון מוטורס)..

הנכס נמכר ע"י המערערת ביום 11.9.07, ונמסר לרוכש ביום 31.12.07. המערערת טוענת כי מכרה את הנכס בשל העובדה שדרישות העירייה לצורך המשך השימוש בו חייבו השקעה גבוהה ביותר.

בכל התקופה מפינוי הנכס, ברובו ע"י צ'מפיון מוטורס ובחלקו הקטן ע"י הפניקס, עמד הנכס ריק, כאשר הייתה מחלוקת בין הצדדים לעניין אפשרויות השימוש בו. כפי שציינתי עניין זה אינו חלק מהערעור שלפניי.

טענות הצדדים

אתמקד להלן, כפי שהובהר, רק בטענות בצדדים לעניין האחור בהגשת העררים.

המערערת טוענת כי לפני וועדת הערר היו תלויים ועומדים שני עררים. הראשון לשנים 2005-2006 והשני לשנת 2007. אשר לערר לשנת 2007 טוענת המערערת כי תשובת מנהל הארנונה להשגת העוררת לשנת 2007 נושאת תאריך 9.5.07, נתקבלה במשרדי ב"כ העוררת ביום 14.5.07 והערר הוגש ביום 11.6.07, במועד.

אשר לערר לשנים 2005-2006 טוענת המערערת כי הערר הוגש פורמלית ביום 21.8.09, ויחד איתו ובאותו מועד הוגשה בקשה להארכת מועד (נספח ה' לערעור). מנהל הארנונה אף השיב לבקשה זו במכתב מיום 25.9.06 בו כתב כי הבקשה להארכת מועד מהווה "נסיון להערים על הליכי גביה" (נספח ה' לערעור). במכתב מציין מנהל הארנונה כי למעשה כלל לא הוגשה השגה על החיוב לשנים 2005-2006, ומכתב אליו הפנתה המערערת אינו מהווה השגה.