אליהו רחמים נ' בנק לאומי סניף עפולה ואח'

החלטה

לפני בקשת התובע לדחיית ישיבת ההוכחות הקבועה למחר.

התובע הגיש תביעה בשנת 2007 לפסק דין הצהרתי כנגד המשיבים, לפיו מבקש לקבוע, כי אינו חייב כספים למשיבים. בסמוך להגשת התביעה, הגישו המשיבים בקשה לסילוק התביעה בשל התיישנות. בהחלטתי מיום 26.2.08 קיבלתי את הבקשה לגבי חלק מעילות התביעה מאחר והיא מבוססת על עובדות שאירעו על פי הנטען בשנים 1994-1997 וקבעתי, כי יש לצמצם את עילות התביעה כנגד הבנק לשתי עילות בלבד.

על החלטה זו הוגש ערעור ובית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו מיום 16.5.10, כי יש להכריע בטענת ההתיישנות לאחר שהתובע ימציא ראיותיו לגבי הלחץ שהפעיל הבנק על התובע ואם יוכח, כי הבנק התנהל במשך התקופה באופן לגיטימי ללא כל הפעלת לחץ אזי התביעה התיישנה בשים לב שמדובר בהלוואות והשקעות ממחצית שנות ה- 90. הנתבעים הגישו בר"ע על החלטת בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון קבע, כי בית המשפט המחוזי קבע קיומו של בירור עובדתי לצורך הכרעה בטענת ההתיישנות בלבד ולא הורה בהכרח על בירור התובענה לגופה ועל כן סבר בית המשפט העליון, כי אין מקום לקיים בשלב זה ביקורת עירעורית של בית משפט בסוגית ההתיישנות ויש לאפשר לבית משפט שלום לסיים את מלאכתו. עוד קבע בית המשפט העליון, כי לפי טיבה של ההנחיה של בית המשפט המחוזי, הרי בית משפט שלום רשאי עדיין לקבל את טענת ההתיישנות לאחר בירור עובדתי ועל כן התערבות בית המשפט העליון הינה מוקדמת.

אי לכך, התיק קבוע לדיון בטענת ההתיישנות לאור החלטות בית המשפט המחוזי והעליון. ברם, מאז החלטת בית המשפט המחוזי מחודש מאי 2010 אין באפשרותי להתקדם בתיק וזאת בשל בקשות דחייה חוזרות ונשנות שמגיש התובע ואפרט.

ביום 23.8.10 הגיש התובע בקשה לדחיית דיון שהיה קבוע ליום 24.8.10.

ביום 30.8.10 הגיש התובע בקשת דחייה לדיון שנקבע ליום 31.8.10.

ביום 21.3.11 הגיש התובע בקשה לדחיית ישיבת ההוכחות שנקבעה בשאלת ההתיישנות ליום 27.3.11. הבקשה נדחתה.

ביום 23.3.11 הגיש התובע בקשה חוזרת לדחיית ישיבת ההוכחות שנקבעה בשאלת ההתיישנות ליום 27.3.11. שוב ניתנה החלטה הדוחה את הבקשה.

ביום 24.3.11 לאחר שלא נדחה הדיון, הגיש התובע בקשה לפסילתי כשופטת הדנה בתיק. הבקשה נדונה בפתח ישיבת יום 27.3.11 ונדחתה. באותה ישיבה, ביקש התובע לדחות את הדיון מאחר ואינו ערוך לקיים אותו וגם בשל כוונתו לערער על החלטתי שלא לפסול אותי. מאחר והתובע אינו מיוצג וטענן, כי אינו ערוך לנהל את ישיבת ההוכחות קיבלתי את בקשתו וקבעתי את התיק לעיון לקבלת החלטת בית המשפט העליון בערעור שהודיע התובע שבכוונתו להגיש על החלטתי שלא לפסול אותי.

ביום 30.10.11 קבעתי את התיק שוב לשמיעת הוכחות ליום 2.7.12 בשאלת ההתיישנות. בנוסף, קבעתי ישיבת קדם משפט בתיק ליום 26.2.12 טרם ישיבת ההוכחות.

ביום 20.2.12 ביקש התובע לדחות את ישיבת קדם המשפט בשל מצב בריאותי וישיבת קדם המשפט נדחתה ליום 15.4.12.

ביום 5.4.12 הגיש התובע בקשה נוספת לדחות את הדיון של יום 15.4.12 בשל מצב בריאותי והישיבה נדחתה ליום 13.5.12.

ביום 13.5.12 לא התייצב התובע למרות שמזכירות בית משפט מסרה לו הודעה על המועד שהיה קבוע.

ביום 1.7.12 הגיש התובע בקשה לדחיית ישיבת ההוכחות שנקבעה ליום 2.7.12 בשל מצב בריאותי. שוב נעתרתי לבקשה ודחיתי את הדיון ליום 12.2.13.

ביום 7.2.13 הגיש התובע בקשה לדחיית הדיון בשל מצב בריאותי נטען. בהחלטתי מיום 10.2.13 דחיתי את הבקשה לאור הדחיות הרבות שהיו בתיק ולאו העובדה שעסקינן בתיק המתנהל מאז שנת 2007 ואיני יכולה להתקדם בו לאור בקשות הדחייה הרבות ואף בשים לב שהתובע לא צירף אישור רפואי הקובע שהוא אינו יכול רפואית לנהל את הדיון הקבוע.

התובע הגיש תגובה ורשם שלא מוכן לעבור אירוע מוחי בבית משפט ושאל האם בית משפט מוכן לקחת את הסיכון לכך...

לאור העובדה שאישור המחלה היה ל- 7 ימים בלבד עד ליום 13.2.13, נדחה הדיון שוב ליום 26.2.13.

היום, 25.2.13 הגיש התובע שוב בקשה לדחיית הדיון בשל מצב בריאותי ולטענתו אינו כשיר רפאואית לנהל את הדיון.

אין צורך לפרט על העומס הרב בבתי המשפט ויומני כל שופטים עמוסים לעייפה בתיקים רבים הממתינים לתורם להישמע. בעניינו של התובע נקבעו 4 ישיבות הוכחות מלבד ישיבות מקדמיות שנקבעו שאף אחת מהן לא התקיימה כל פעם בשל בקשה שהגיש התובע לדחיית הדיון. עם כל ההבנה למצבו הרפואי של התובע לא ניתן להמשיך ולהחזיק את התיק תלוי ועומד שנים כה רבות עד להמתנה שיום אחד התובע יהיה כשיר לנהל את תביעתו. מצב זה אינו ראוי ואינו הוגן גם כלפי תיקים אחרים הממתינים להישמע וגם לגבי הנתבעים בתיק זה שעניינם לא מוכרע בתוך פרק זמן סביר מיום שהוגשה התביעה נגדם.