אליהו נ' רינגל

פסק דין

בפני בקשה מטעם התובע (להלן: "המבקש") למחיקת כתב ההגנה שהגיש הנתבע (להלן: "המשיב") בשל קיומו של מעשה בית דין, וליתן כנגד המשיב פסק דין על מלוא סכום התביעה, בהתאם לתקנה 143 (9) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

השתלשלות העניינים הרלבנטית לענייננו:

הולדת תובענה זו בתביעה בסדר דין מקוצר שהגיש המבקש לבית משפט זה ביום 3.12.03 בה עתר לחייב את המשיב לשלם לו את התשלום השלישי על פי הסכם שנכרת ביום 19.5.96, בינו לבין המשיב, מכוחו מכר למשיב מניות בחברת "מישנאל חברה להשקעות ובנין בע"מ" (להלן: ההסכם").

ביום 12.7.07 ניתן ע"י כב' השופטת רות רונן בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בת"א 1156/96 (להלן: "פסה"ד שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי" או "ת"א 1156/96").

בת"א 1156/96 נתבקש ביהמ"ש ע"י המבקש לאכוף את ביצוע ההסכם ולהורות למבקש לשלם לו את התשלום השני על פיו. מנגד, המשיב טען כי ההסכם הינו למראית עין, ועל כן אין מקום לאכוף את ההתחייבויות המצוינות בו.

בפסק הדין שניתן בת"א 1156/96 נתקבלה התביעה ונדחתה עמדתו של המשיב כי ההסכם הינו למראית עין.

המשיב הגיש ערעור על פסק הדין לביהמ"ש העליון – ע"א 7497/07.

בעקבות הגשת הערעור, הוגשה בקשה מטעם המשיב לעכב את ההליכים בתובענה דנן עד להכרעה בערעור. ביום 11.2.08 ניתנה החלטה על ידי לעכב את ההליכים בתובענה דנן בשל עניין תלוי ועומד.

ביום 22.2.10 ניתן פסק הדין בבית המשפט העליון בע"א 7497/07. בפסק הדין נדחה ערעורו של המשיב. אשר על כן פסק הדין בת"א 1156/96 שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי הינו פס"ד חלוט.

תמצית טענות המבקש:

בתביעה הנוכחית מעלה המשיב בכתב ההגנה את כל אותן טענות שכבר נדונו בבית המשפט המחוזי בת"א 1156/96, ונדחו בפסק הדין של המחוזי. גם ערעורו של המשיב נדחה בפסק הדין שניתן ע"י ביהמ"ש העליון בע"א 7497/07.

פסק הדין של בית המשפט העליון מחייב, ויוצר השתק פלוגתא. כל טענותיו של המשיב נדחו בפסק הדין. נקבע כי לא מדובר בהסכם למראית עין אלא בהסכם אכיף ותקף.

הכלל של מעשה בית דין בא, בין היתר, בכדי למנוע הכרעות סותרות בין הערכאות השיפוטיות, והרי לא יתכן שבית המשפט יקבל לפתע את טענותיו של המשיב, ויקבע כי עסקינן בהסכם למראית עין.

תמצית טענות המשיב:

לטענת המבקש בדבר השתק פלוגתא כתוצאה מפסק הדין בת"א 1156/96 תחולה חלקית בלבד בתובענה דנן והיא ביחס לטענת המשיב בדבר היותו של הסכם מכר המניות נשוא נושא התובענה, הסכם למראית עין. לא כך הדבר ביחס לפלוגתאות אחרות אשר עומדות לדיון בתובענה דכאן, ואשר כלל לא נדונו וממילא לא הוכרעו בת"א 1156/96.

כאמור, מעבר לטענה בדבר הסכם למראית עין, בכתב ההגנה בהליך דנן, טען המשיב בסעיף 68 לכתב ההגנה כי עסקת המכר בין הצדדים לא התייחסה ל-2,400,000 מניות אלא ל-2,370,000 מניות בלבד. ממילא, איפה, אין יסוד לתביעה של המבקש ביחס לתשלום בגין 30,000 מניות, שאת תמורתן הוא תובע במסגרת תביעתו דכאן.

בפסק הדין בת"א 1156/96 בית המשפט ציין את טענת המשיב כי אין זה סביר כי הסכם מכר המניות היה הסכם אמיתי מהטעם ש"כמות המניות שנמכרה אינה מדויקת". בהקשר זה בית המשפט קבע כי אין באי ההתאמה שבכמות המניות כדי להוביל למסקנה כי הסכם מכר המניות הוא הסכם למראית עין.

בית המשפט לא דן וממילא לא קבע לא מהי כמות המניות שהועברה ע"י המבקש למשיב ולא באם המבקש זכאי לתמורה שנתבעה על ידו בגין המניות שלא נכללו כלל בהסכם ואשר לא הועברו על ידו למשיב.

נושא נוסף אשר נטען ע"י המשיב בסעיף 45 לכתב הגנתו בתובענה דכאן הוא כי מתוך 2,370,000 המניות שהעביר המבקש למשיב, 352,921 מניות שהיו בבנק הפועלים, היו משועבדות לטובת בנק הפועלים להבטחת אשראי בסך כ-300,000 דולר שניתן לחברה בשליטת המבקש.