אליהו נ' אבו חאמד ואח'

החלטה

מונחת לפניי בקשת רשות לערער על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' פורר) מיום 20.12.12, שניתנה במסגרת ת.א. 49344-10-10.

עניינו של התיק המתנהל בבית משפט קמא הוא בתאונה שבה נפגעה המבקשת ביום 15.6.10. בנסיבות העניין התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"). המבקשת נבדקה על ידי ועדה רפואית של המל"ל על רקע זה ונקבעו לה הנכויות הבאות: נכות צמיתה בגובה של 15% בגין פגיעה ביד שמאל, ונכות צמיתה בגובה של 10% בגין פגיעה במיניסקוס ברך ימין. יוער, כי בשל נסיבותיה של התאונה, התביעה בבית משפט קמא מתנהלת בשני ראשים: האחד, תביעה על פי חוק נפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק פלת"ד") (ביחס למשיבה 2), והשני, תביעה חלופית בעילה נזיקית וחוזית (ביחס למשיב 1 ולמשיבה 3).

בכל הנוגע לתביעה מכוח חוק פלת"ד, הנכות שנקבעה על ידי המל"ל הינה מחייבת, וזאת מכוח הוראות סעיף 6ב לחוק. משיבה 2 (להלן: "המשיבה") חלקה על כך והגישה אל בית משפט קמא "בקשה להבאת ראיות לסתור" את קביעת המל"ל שנזכרה לעיל. במסגרת זו טענה המשיבה, כי הוועדה הרפואית של המל"ל (להלן: "הוועדה") טעתה כאשר שִייכה את הנכות בברך לתאונה. זאת, משום שישנו תיעוד רפואי ממנו עולה כי הפגיעה בברך לא נגרמה כתוצאה מהתאונה, ומשום שהתלונה על פגיעה בברך הועלתה על ידי המבקשת בשלב מאוחר מאוד. עוד נטען על ידי המשיבה, כי לא עמד בפני הוועדה תיעוד רפואי מהותי, ובפרט, תיקה הרפואי של המבקשת בקופת חולים. המשיבה טענה עוד, כי הוועדה כלל לא ערכה דיון בשאלת הקשר הסיבתי שבין הפגיעה לתאונה ובכך נפל פגם מהותי בהחלטתה. המבקשת דחתה את טענות המשיבה וטענה, כי הוועדה הייתה מודעת לאיחור בתלונתה של המבקשת על הפגיעה בברך, שכן הדברים נאמרו במפורש על ידי המבקשת ובא כוחה במהלך הדיון בפני הוועדה; וכי לאחר שהפעילה את שיקול דעתה הגיעה הוועדה למסקנה שמקור הפגיעה הוא חבלתי.

בהחלטתו מיום 20.12.12, היא ההחלטה מושא הבקשה שלפניי, קיבל בית המשפט את בקשת המשיבה והורה על מינוי מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה לצורך בדיקת המבקשת. בית משפט קמא ציין בהחלטתו, כי אמנם הכלל הוא שבקשה להבאת ראיות לסתור תתקבל רק במקרים חריגים, אך סבר שהמקרה שלפנינו נופל בגדרם של אותם מקרים. זאת מהטעמים הבאים: ראשית, משום שלא עמד בפני הוועדה חומר רפואי מהותי. ושנית, משום שהוועדה כלל לא ערכה דיון בשאלת הקשר הסיבתי שבין הפגיעה בברך לתאונה, על אף שעלו שאלות בהקשר זה שהצריכו דיון.

במסגרת הבקשה שלפניי טוענת המבקשת, כי טעה בית משפט קמא בקבלו את הבקשה להבאת ראיות לסתור. לטענת המבקשת, לא נפל כל פגם בהחלטתה של הוועדה אשר מצדיק היעתרות לבקשה. בהקשר זה טוענת המבקשת, כי עמד בפני הוועדה התיעוד הרפואי הדרוש, לרבות תיעוד רפואי שלכאורה "אינו נוח" למבקשת; וכי הוועדה הייתה מודעת לתלונה המאוחרת של המבקשת על פגיעה בברך, שכן המבקשת ובא כוחה ציינו במפורש במסגרת הדיון בפני הוועדה שלא הייתה תלונה מיידית מצידה של המבקשת על פגיעה בברך, אך ביקשו לקבוע קשר סיבתי לתאונה. במצב דברים זה טוענת המבקשת, כי הוועדה הפעילה את שיקול דעתה, הגיעה למסקנה כי הפגיעה בברך קשורה לתאונה, ואין מקום להתערב בקביעתה של הוועדה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובחומר שצורף לה, הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות, שכן החלטת בית משפט קמא אינה מקימה עילה להתערבות בשיקול דעתה של הערכאה המבררת במסגרת הדיונית הנוכחית.

אכן, אין חולק כי הכלל הוא שבית המשפט לא ייעתר בנקל לבקשה להבאת ראיות לסתור, וזאת לנוכח התכלית העומדת ביסודה של ההוראה שבסעיף 6ב לחוק פלת"ד לקצר הליכים ולפטור את בית המשפט מעיסוק בקביעת נכותו של נפגע, בשעה שקיימת כבר "קביעה על פי דין". ואולם אני סבור, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא ולפיה המקרה שלפנינו מצדיק סטייה מכלל זה. אבהיר את הדברים. תנאי מרכזי לכך ש"קביעה על פי דין" תחייב במסגרת הליך המתנהל לפי חוק פלת"ד הוא קיומו של קשר סיבתי בין הפגיעה לבין התאונה. במקרה שלפנינו, כפי שציין בית משפט קמא בהחלטתו, עולות מספר שאלות בעניין זה, שהעיקריות שבהן הן תלונתה המאוחרת של המבקשת על הפגיעה בברך, ותיעוד רפואי ממנו עולה, לכאורה, כי המבקשת עצמה לא קשרה את הפגיעה בברך לתאונה. שאלות אלה חייבו את הוועדה לערוך דיון בשאלת הקשר הסיבתי ולהגיע להחלטה. ואולם, עיון בפרוטוקול הוועדה מלמד, כי דיון כזה לא נערך על ידי הוועדה. בכך, לטעמי, נפל פגם בהחלטת הוועדה, ובמצב דברים זה אין עילה להתערב בקביעתו של בית משפט קמא שנעתר לבקשת המשיבה להבאת ראיות לסתור.

דומה, כי נסיבותיו של המקרה הנוכחי דומות, במידה מסויימת, לנסיבות המקרה שנדונו בהחלטתו של בית המשפט העליון, מפי כב' השופט צ' זילברטל, ברע"א 4704/12 סימן טוב נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, מיום 3.9.2012):

"לעניין זה יצוין, כי: 'הלכה היא כי בית משפט זה יתערב רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן בהחלטתה של הערכאה הדיונית בבקשה להביא ראיות לסתור' (רע"א 11325/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' גוליבנסקי (לא פורסם, 27.2.2006). אף אם המקרה דנן אינו נמנה באופן מובהק על אותם המקרים בהם יש ליתן היתר להביא ראיות לסתור את קביעתן המקצועית של הוועדות הרפואיות של המל"ל, הרי שמנגד, ההחלטה אף אינה מקימה עילה להתערבותה של ערכאת הערעור במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטה להתיר הבאת ראיות לסתור. ברע"א 4621/08 פשייב נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 2.9.2008), נדחתה בקשת רשות ערעור ב"מקרה גבולי" של מתן היתר להביא ראיות לסתור, מהטעם שלא נמצא מקום להתערב בשיקול הדעת של הערכאה המבררת "ביחס לתשתית הראייתית שתשמש להכרעתה", כאשר היה מדובר בהחלטה בעייתית של הוועדה הרפואית. ברע"א 6812/06 תייר נ' אטיה (לא פורסם, 20.2.2007), נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטה להתיר הבאת ראיות לסתור כאשר, בין היתר, הוועדה הרפואית לא עמדה בהחלטתה על כל השאלות הרלוונטיות. בית המשפט ציין באותו עניין, כי הגם שהגישה המקובלת בפסיקה היא שלא למהר להתיר הבאת ראיות לסתור, הרי ש"משקמו בלב הערכאה המבררת ספקות באשר לקביעתה של הוועדה הרפואית", יש ליתן משקל לשיקול דעתה. גם במקרה דנן, שהוא אכן מקרה גבולי ביותר, ראיתי לנכון ליתן משקל לתחושת בית המשפט המחוזי, לפיה נראה שנפל פגם באופן בו הסיקה הוועדה הרפואית את מסקנתה לעניין קיומו של קשר סיבתי, ללא כל הנמקה וכשהיא מפרטת דווקא את השיקולים המוליכים למסקנה ההפוכה".

למען הסר ספק יודגש, כי אין בהחלטתו של בית משפט קמא, ואף בהחלטה זו, כדי להביע דעה לכאן או לכאן בשאלת הקשר הסיבתי. כל שנקבע על ידי בית משפט קמא הוא, כי לא ניתן להסתמך על קביעת הוועדה בכל הנוגע לשאלת הקשר הסיבתי – שכן, כאמור, לא נערך על ידה דיון בעניין זה – וכי העניין מחייב בדיקה על ידי גורם אחר, מומחה מטעם בית המשפט. בכך, לטעמי, לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא.

סוף דבר. מהטעמים אותם מניתי, החלטתי לדחות את הבקשה. הואיל ולא נתבקשה תשובת המשיבים, אינני מחייב את המבקשת בהוצאות משפט. הפיקדון שהפקידה המבקשת יוּשב לה על ידי המזכירות.

ניתנה היום, כ"ב אב תשע"ג, 29 יולי 2013, בהעדר הצדדים.