פסק דין
לפני תביעה שעניינה נזקי רכוש שנגרמו ברכב המבוטח על ידי התובעת (להלן: "רכב התובעת") בתאונת דרכים שארעה בין רכב התובעת לבין אוטובוס בבעלות הנתבעת (להלן: "האוטובוס") וכן נפגע בתאונה רכב חונה (להלן: "הרכב החונה").
בעניינה של התאונה התנהלו שתי תביעות קודמות ואף שהצדדים לא ביקשו לשמוע עדים בהליך דנן נוכח התביעות הקודמות, הם חלוקים בנוגע למשמעות ההכרעה שם בהליך זה, אף כי אין מחלוקת שרכב התובעת נפגע מאחור על ידי אוטובוס של הנתבעת ונהדף אל עבר הרכב חונה.
בתא"מ 48537-06-11 תבעה מבטחת הרכב החונה את נהג רכב התובעת ואת בעלת האוטובוס. בדיון שהתקיים נהג הרכב החונה לא התייצב ונחקרו נהג רכב התובעת ונהג האוטובוס. כל אחד מן הנהגים טען לגרסתו והטיל את האשמה על האחר, אולם שניהם היו מאוחדים בדעה שהרכב החונה חנה במקום אסור לחניה. בתום הדיון, הסמיכו הצדדים את בית המשפט ליתן פסק דין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט.
בפסק דין לא מנומק, חייב בית המשפט את כל אחד מהצדדים בתשלום 40% מנזק התובעת, דהיינו נקבעו 20% אשם תורם לנהג הרכב החונה.
בת"ק 7043-10-11 תבע נהג הרכב החונה את נזקיו העקיפים מן הנתבעת כאן. הנתבעת שלחה הודעת צד ג' אל בעל רכב התובעת ונהגה, בטענה שהוא האחראי לתאונה. הצדדים ביקשו להמתין להכרעה בתביעות התלויות ועומדות ומשבית המשפט סבר שלא ניתן דיווח כפי שהורה, קיבל את התביעה והורה לנתבעת (אגד) לשלם לנהג הרכב החונה את מלוא נזקיו העקיפים. הנתבעת הגישה בקשה לביטול פסק הדין, שכן הדיווח ניתן לבית המשפט, ואולם בית המשפט קבע, כי חרף השגגה שנפלה בפסק הדין נכון יותר להותיר את פסק הדין על כנו והותיר את ההודעה לצד ג' תלויה ועומדת בהתאם לתוצאות התביעות המקבילות, וכי בהעדר הודעה אחרת מן הצדדים כך יעשה. הצדדים לא הודיעו דבר ומשכך נותר פסק הדין בבית המשפט לתביעות הקטנות על כנו, וההודעה לצד ג' שם תלויה ועומדת.
בשים לב לקביעות אלה, טוען ב"כ הנתבעת, כי בתביעה זו ראוי לחייבה בתשלום 40% מהנזק בלבד ולקזז מסכום זה את מחצית מן הסכום שנדרשה לשלם בתביעות הקטנות. לעומת זאת, טוען ב"כ הנתבעת, כי חלוקת האחריות, בין החברות כפי שנקבעה בתא"מ 48537-06-11 היא חלוקה שווה, ויש מקום לחייב את הנתבעת במחצית מסכום הנזק שנגרם לתובעת ובאשר להודעת צד ג' בתביעות הקטנות הרי שיש לדון בה שם, ובית המשפט כאן, אינו אמור להכריע בה.
עיינתי בפרוטוקול הדיון ובפסק הדין בתא"מ 48537-06-11, הסוגיה שעמדה לפני בית המשפט שם, היא בנוגע לאחריותם של נהגי התובעת והנתבעת כאן כלפי הרכב החונה בסוגיה זו קבע בית המשפט כי האחריות היא שווה, ואולם לנהג הרכב החונה אשם תורם של 20%.
השאלה שעומדת לפני, היא האם האשם התורם של הרכב החונה הוא אשם המקים אחריות, במובן זה, שעליו לשאת בסכום הנזק של כלי הרכב האחרים. הצדדים בתביעה דנן לא ראו לצרף את נהג הרכב החונה להליך כאן כנתבע או כצד ג' ובכל זאת הם מבקשים, כי אכריע באחריותו.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בפרוטוקול הדיון בתא"מ 48537-06-11, ובמכלול נסיבות העניין לא מצאתי לנכון לקבוע כי האשם התורם של נהג הרכב החונה מקים אחריות, זאת גם אם אצא מתוך הנחה, כי הרכב החונה חנה במקום אסור.
ידוע הכלל לפיו אין אשם תורם מקנה עילת תביעה למזיק, שהרי אין אשם תורם בבחינת "אשם יוצר חבות", וראה לענין זה אנגלרד, ברק, חשין דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית בעריכת טדסקי, מהד' שניה עמ' 236:
"האשם העצמי התורם מהווה הגנה למזיק, לא מפני האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על כל נזקו"...
מכאן אתה למד, כי בטרם נידון בסוגיית האשם התורם, יש להכריע כי המזיק חב בחובת פיצוי כלפי הניזוק, שאחרת כלל לא מתעוררת שאלה זו. הכיצד אם כן ניתן לומר כי אשם תורם זה, מקים חבות משל עצמו כלפי המזיק?
באשם תורם נבחנת השאלה לגבי מידת הזהירות שחייב הניזוק כלפי עצמו בשונה מחובת הזהירות כלפי האחר, אולם יש פעמים שאכן אשם תורם יוצר כשלעצמו אף אשם יוצר אחריות, יש לבחון האם מי שנקבע אשמו התורם עבר עוולת רשלנות כלפי הצד השני, או אז יש לבחון את חובת הזהירות כלפי האחר ((תא (ת"א) 17857/05 אמיניאן אליהו נ' סוקוניק יעקב (פורסם בנבו), תא (הרצ') 876/01 דוד דהן נ' יפה הולצמן (פורסם בנבו)).
בנסיבות העניין, החניה במקום אסור, מהווה התרשלות של הנהג כלפי עצמו ולכן נכון היה להפחית את הפיצוי שם, אולם אין היא מקימה אחריות כשלעצמה כלפי הנהגים ביניהם התרחשה תאונת דרכים, במיוחד כך כאשר בית המשפט שם הטיל עליהם את עיקר האחריות לתאונה. חשוב לזכור, כי הרכב החונה היה משום נתון בכביש, אכן יכול והיה נתון מפריע, אולם עובדה היא שלא כל הנהגים פגעו ברכב החונה, אלא רק נהג התובעת והנתבעת וזאת כפי שקבע בית המשפט בשל נהיגתם חסרת הזהירות, כאשר לכל אחד מהם חלק שווה באחריות לתאונה.
משכך, לטעמי, חייבת הנתבעת כאן בתשלום מחצית נזקי התובעת.
באשר לתביעה הקטנה, מששני הצדדים לא טרחו להודיע לבית המשפט כי הם מתנגדים להותרת פסק הדין על כנו בהתאם להחלטת בית המשפט שם מיום 22/5/13, אכן על פניו ראוי כי כל אחד מהצדדים שם – דהיינו הנתבעת וצדדי ג', יחלקו שווה בשווה בסכום פסק הדין. נוכח התנגדות ב"כ הנתבעת כי אכריע בסוגיה זו, התלויה ועומדת לפני בית המשפט אחר, איני רואה להורות לקזז את הסכום מסכום הפיצוי כאן, ואין אלא לקוות שהצדדים ישכילו להגיע להסכמה לאחר הדיון כאן.
התובעת הגישה חוות דעת שמאי ומסמכים שלא נסתרו, על פיהם נגרם לרכבה נזק בשיעור של 6,424 ₪, וכן שולם לשמאי שכ"ט בסכום של 420 ₪ (סה"כ 6,844 ₪). התובעת זכאית למחצית מסכומים אלה, דהיינו 3,422 ₪ בצירוף הצמדה מיום התשלום, בצירוף אגרה כפי ששולמה ושכ"ט בסכום של 1,250 ₪.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.