אלחטיב נ' עיריית רמלה

החלטה

לפניי בקשה לדחייה או למחיקה על הסף של חלקים מכתב התביעה.

ביום 9.8.10 הגיש התובע, מר טהא אלחטיב, את תביעתו דנן, בה תבע סעדים כספיים והצהרתיים בגין פיטוריו מעבודתו כמורה בבית ספר מקיף ערבי בעיר רמלה.

ביום 3.10.10 הגישה הנתבעת, עיריית רמלה, כתב הגנה מטעמה, וביום 6.10.10 הגישה את הבקשה למחיקה או לדחיית חלקים מכתב התביעה, היא הבקשה דנן.

ואלה נימוקי הבקשה –

התובע טוען, בין היתר, כי פוטר בניגוד לחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז- 1997 [להלן – "חוק הגנה על עובדים"], אולם תביעתו אינה עומדת כלל בתנאי סעיף 4(3) לחוק, משלא הגיש תלונה לרשות המוסמכת כנדרש. בכל מקרה, דין תביעתו מכוח חוק הגנה על עובדים להידחות על הסף מחמת התיישנות, משחלפה שנה מהיום בו נוצרה עילת התביעה מכוח חוק זה. בנוסף, דין התביעה לפיצויים בסכום של עד 500,000 ₪, לשיקול דעתו של בית הדין, להידחות אף היא, משהתובע לא פירט את הסכום המדויק, ואף לא שילם אגרה בגינו ;

דין התביעה מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח- 1988 [להלן- "חוק שוויון הזדמנויות"] להידחות מחמת התיישנות, מאחר ותביעתו של התובע הוגשה למעלה משנה ממועד סיום עבודתו.

לבסוף, אף התביעה לפיצויי הלנה דינה להידחות על הסף משחלפה שנה ממועד סיום העבודה ועד הגשת התביעה.

וזו תגובת התובע לבקשה –

החתמת המורים על עצומה המכוונת נגד החלטתו של ראש העיר לפטר את מנהלת בית הספר, והאיומים שספג התובע בסמוך לכך, מהווים תלונה כהגדרתה בסעיף 4(3) לחוק הגנה על עובדים, ובכל מקרה אין לדחות טענה זו על הסף, טרם בירורה לגופה.

באשר למחיקת סעיפים מחמת התיישנות – התובע מבסס את תביעתו על הפרת מספר חוקים: חוק הגנה על עובדים, חוק שוויון הזדמנויות, חוקי יסוד ופקודת הנזיקין. משכך, גם אם יקבע בית הדין כי תביעתו לפי חוק הגנה על עובדים התיישנה, אזי יש לבחון את תביעתו מכוח החוקים האחרים. באשר לטענה בדבר התיישנות העילה מכוח חוק שוויון הזדמנויות, הרי שבעקבות תיקון 12 לחוק שוויון הזדמנויות שנכנס לתוקפו ביום 23.7.09, הוארכה תקופת ההתיישנות לשלוש שנים. כך, התובע פוטר ביום 31.8.008, ובטרם חלפה שנה (תקופת ההתיישנות המקורית על פי החוק), תוקן החוק והאריך את תקופת ההתיישנות לשלוש שנים, במהלכן הגיש התובע את תביעתו.

באשר לטענה בדבר אי תשלום אגרה בגין רכיב הפיצויים לדוגמא, הרי שהתובע שילם את האגרה כפי שנתבקש על ידי בית הדין.

לבסוף, מאחר והנתבעת הלינה את שכרו של התובע יותר משלוש פעמים בשנים בהן עבד אצל המבקשת, לא התיישנה התביעה לפיצויי הלנה, שכן בנסיבות אלה תקופה ההתיישנות הינה שלוש שנים.

דיון והכרעה

התיישנות רכיבי התביעה מכוח חוק הגנה על עובדים –

סעיף 5 לחוק הגנה על עובדים קובע כי בית הדין לעבודה לא יזדקק לתובענה בשל הפרת החוק, שהוגשה בחלוף שנים עשר חודשים מיום שנוצרה עילת התביעה. על פי כתב התביעה, עילת התביעה הנטענת במקרה דנן נוצרה, לכל המאוחר, במועד פיטוריו של התובע – 31.8.08. לפיכך, ומשהתביעה הוגשה, כאמור, ביום 9.8.10 (כשנתיים לאחר מועד היווצרות העילה הנטענת), הרי שדין תביעותיו של התובע מכוח חוק הגנה על עובדים להידחות על הסף מחמת התיישנות.

מאחר ועילות התביעה מכוח חוק הגנה על עובדים שזורות בסעיפים שונים בכתב התביעה, ובין היתר גם בסעיפים בהם נתבעים סעדים מכוח סעיפי חוק נוספים, אינני מורה על מחיקת סעיפים מכתב התביעה כי אם על דחיית עילת התביעה מכוח חוק זה.

במסגרת זו, נדחית מחמת התיישנות גם התביעה לפיצויים לדוגמא בסכום של עד 500,000 ₪ מכוח הוראת סעיף 3(1) לחוק הגנה על עובדים [סעיף 9.4 לכתב התביעה], וממילא מתייתרת ההכרעה בנוגע לאי תשלום האגרה על ידי התובע בגין רכיב תביעה זה.

התיישנות מכוח חוק שוויון הזדמנויות –

התובע פוטר, כאמור, ביום 31.8.08, בעת שתקופת ההתיישנות על פי חוק שוויון הזדמנויות עמדה על שנים עשר חודשים [סעיף 14 לחוק שוויון הזדמנויות]. ביום 23.7.09, ובטרם חלפה שנה מיום פיטוריו, תוקן החוק והוארכה תקופת ההתיישנות לשלוש שנים [ספר החוקים 2203, ב' באב התשס"ט, 23.7.09, סעיף 138, תיקון מס' 12]. לפיכך, משתקופת ההתיישנות הוארכה עוד בטרם חלפה תקופת ההתיישנות להגשת תביעתו של התובע, חל על התביעה תיקון מס' 12, ולפיכך נדחית טענת ההתיישנות ביחס לרכיב זה.