אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> אלחאדד ואח' נ' ח'מיס אבו סנינה ואח'

אלחאדד ואח' נ' ח'מיס אבו סנינה ואח'

תאריך פרסום : 17/03/2011 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט המחוזי ירושלים
38290-08-10
17/03/2011
בפני השופט:
תמר בזק - רפפורט

- נגד -
התובע:
יצחק אלחאדד
הנתבע:
ח'מיס אבו סנינה
פסק-דין

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' מילנוב) מיום 24.6.10, בגדרו נדחתה תביעה כספית שהגיש המערער נגד המשיב.

אלה עיקר העובדות שאינן שנויות במחלוקת: בשנת 2003 נוצרה היכרות בין המערער, שעסק באותה העת באספקת סולר באמצעות מיכלית סולר, לבין המשיב, בעל מוסך המצוי בשכונת בית חנינה בירושלים (להלן – המוסך). ההיכרות העסקית בין השניים התפתחה לחברות אישית. בחודש דצמבר 2005 מכר המערער את מיכלית הסולר שבבעלותו. המערער טען, כי סך של 100,000 ₪ מתוך תמורת מכירת המיכלית הוטמן במחסן החלפים שבמוסך, בתוך מדחס מזגן של מכונית. ביום 11.1.06 דיווח המשיב למשטרה על פריצה שארעה למוסך ולמחסן החלפים. בפריצה זו נגנבו כל המדחסים שהיו במקום, ועמם אף סכום הכסף שנטען כי הוטמן.

הצדדים חלוקים ביחס לשאלה האם המערער מסר את הכסף לידי המשיב, וזה הציע להטמינו במדחס המזגן, או שמא המערער הטמין את הכסף על דעת עצמו במחסן החלפים, מבלי שיידע בכך את המשיב, והמשיב למד על העניין רק בדיעבד - לאחר הפריצה - מפיו של המערער. לעניין זה העלה המערער את החשד, כי המשיב ביים את אירוע הפריצה למוסך, לאחר שגנב את כספו של המערער. לכן, כך טען המערער, כאשר דיווח המשיב למשטרה אודות הפריצה, הוא לא דיווח על כך שסכום הכסף נגנב.

בעקבות הסכסוך שנתגלע בין הצדדים נערכו מספר פגישות בפני החאג' מוחמד אחמד צלאח אלדין מהכפר חיזמה (להלן – החאג'). הצדדים נחלקו ביניהם ביחס לשאלה, האם במהלך אותן פגישות נאות המשיב לשלם למערער סך של 50,000 ₪ כדי לסיים את הסכסוך ביניהם, אם לאו.

משלא הצליחו הצדדים ליישב את הסכסוך, ולאחר שהוגשו תלונות הדדיות במשטרה בדבר איומים, הגיש המערער את תביעתו, בגדרה עתר לחייב את המשיב בסך של 103,787 ₪. בתביעתו טען המערער, כי המשיב גנב את כספו לאחר שביים את הפריצה למוסך. לחילופין טען כי היה שומר חינם ואבדן הכסף נגרם עקב רשלנותו. המערער ביקש להסתמך בתביעתו גם על כלל ה"אמאנה", שמקורו בדין הערבי, ומשמעותו, כנטען, היא כי אדם חייב לשמור על רכושו של אחר "באמונה" רבה יותר מזו בה הוא שומר על רכושו שלו, ולכן חייב המשיב להשיב למערער את כספו, תהא הסיבה לאובדנו אשר תהא.

בית משפט קמא דחה את התביעה, בקובעו כי המערער לא הצליח להביא ראיות לביסוס גרסתו. מסקנה זו נסמכה על כך שהמצהירים מטעם המערער לא התייצבו להיחקר על תצהיריהם בלא שהוצג טעם משכנע לכך, ובעקבות זאת נמחקו תצהיריהם, וכן על היעדר זימון של השוטרים שהוזמנו למקום ביום הפריצה או שגבו את עדויות הצדדים, אשר יתכן כי מדבריהם ניתן היה ללמוד האם המשיב ידע על סכום הכסף שנגנב כבר בעת הפריצה, או שמא למד על כך רק בדיעבד. כן קבע בין המשפט כי גרסתו של המערער לוקה בחוסר היגיון ומעלה תמיהות רבות, שכן לא מסתבר שהמשיב הוא אשר הציע למערער מיוזמתו לשמור על סכום כסף כה גדול מבלי לקבל תמורה כלשהי; כי המערער לא דאג לקבל אסמכתא כתובה מהמשיב בדבר מסירת הכסף; וכי המערער העדיף להטמין את כספו במוסך חלף הפקדתו בחשבון בנק.

בית משפט קמא הוסיף וקבע כי אף גרסת המשיב לא הוכחה. קביעה זו התבססה הן על התרשמותו מעדויות העדים מטעם המשיב כבלתי מהימנות וכלוקות בתיאום גרסאות, והן על התמיהות העולות מגרסת המשיב ובמיוחד מהסכמתו להשתתף בשלוש ישיבות בביתו של החאג', גם לאחר שהבין, לשיטתו, כי המערער טופל עליו האשמה של גניבה. כן קבע בית המשפט כי גרסת המשיב היא גרסה מדורגת, אשר נחשפה לפרטיה עם התקדמות ההליך, וגם בכך יש כדי לפגום במהימנותה.

משדחה בית המשפט קמא הן את גרסת המערער והן את גרסת המשיב, קבע הוא כי כפות המאזניים נותרו מעוינות, ובמצב כזה דין התביעה להידחות.

בית המשפט הוסיף וקבע, כי אף לו הייתה מתקבלת הגרסה העובדתית של המערער לא היה בכך כדי לבסס עילת תביעה, כיוון שלא הוכח כי אבדן סכום הכסף נגרם בשל התרשלות מצד המשיב, שהיה בנסיבות העניין שומר חינם. בהקשר זה מצא בית המשפט, כי טענת ביום הפריצה נזנחה בסיכומי המערער ובעת חקירת המשיב ועדיו, ובאופן דומה אף טענת התרשלות המשיב נטענה רק בכתב התביעה, ללא פירוט, ולא הוכחה בהמשך ההליך. לעניין כלל האמאנה קבע בית המשפט, כי המערער לא הוכיח את דבר קיומו של כלל זה, ובכל מקרה אין בו כדי להוות מקור משפטי מחייב על-פי המשפט הישראלי.

מכאן הערעור, בגדרו טען המערער, כי על יסוד ממצאיו של בית המשפט קמא ניתן להסיק כי גרסתו של המערער מסתברת יותר מגרסת המשיב, ודי בכך כדי להביא לקבלת התביעה. כן טען המערער, כי אי התייצבות העדים מטעמו נבעה מגורמים שלא היו בשליטתו וממילא חסרונם של עדיו נרפא בעדויות המשיב ועדיו, כך שאין לזקוף את אי העדתם של עדים אלה לחובתו. המערער אף טען, כי לא היה כל טעם בהעדת השוטרים שהיו במוסך ביום הפריצה או שגבו את הודעות מי מן הצדדים, שכן "לא היה בעדותם של השוטרים כדי לשפוך אור על ההתקשרות שבין המערער למשיב משום שעובדה זו כלל לא נחשפה בפניהם". לעניין טענת הרשלנות מפנה המערער לסעיף 11 בתצהירו, שבו הוא מצהיר על כך שהמשיב אמר לו שביום הפריצה שיחרר את השומר במוסך לביתו בשל החג, ומוסיף כי הרשלנות אף עולה מעדות המערער (פרו', ע' 11, ש' 4-19), ולכן אין הצדקה לקביעה כי טענתו זו נזנחה.

המשיב הגיש מצידו ערעור שכנגד, בגדרו טען כי משדחה בית המשפט את תביעת המערער, ומשלא נזכרו נסיבות מיוחדות המונעות פסיקת שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט לטובת המשיב, היה על בית המשפט קמא לפסוק לזכותו שכר טרחת עו"ד והוצאות.

דיון

בית משפט קמא לא נתן אמון בגרסת המערער וקבע כי היא לוקה לא רק בהיעדר הוכחה, אלא גם בחוסר היגיון ובתמיהות רבות. המערער מבקש מבית משפט זה לקבוע, כי גרסתו שלו מסתברת יותר מגרסת המשיב, נוכח הפירכות והסתירות שבית משפט קמא מצא בגרסת המשיב. המערער סבור, שבית משפט קמא לא התרשם נכון מן הראיות והעדויות שהובאו בפניו ומבקש מבית משפט זה להגיע למסקנות אחרות. דא עקא, שהמערער לא הצביע במסגרת סיכומיו על טעות מכרעת בשיקול הדעת של בית משפט קמא בהתרשמותו מן העובדות שהוצגו בפניו. הלכה פסוקה היא, שאין ערכאת הערעור מתערבת, דרך כלל, בקביעות עובדתיות, הנשענות על חומר הראיות, אלא אם כן מתגלה על פני הדברים התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע או שגיאה עקרונית, היורדת לשורש הדברים, בהערכת הראיות ובקביעת העובדות (ראה ע"א 58/82 קנטור נ' מוסייב, פ"ד לט (3) 253; ע"א 7451/96 אברהם נ' בנק מסד בע"מ, פ"ד נג (2) 337; י. זוסמן סדר הדין האזרחי מהדורה שביעית, ע' 856). לא מצאתי כי בנסיבות העניין נפלה שגיאה עקרונית בהערכת הראיות על-ידי הערכאה הדיונית.

אשר לנטל השכנוע – הכלל הראייתי הבסיסי הוא כי נטל ההוכחה רובץ על המערער - כתובע בהליך - ומידת ההוכחה היא עודף הסתברות. התובע נושא בנטל השכנוע להוכחת העובדות הנחוצות לביסוס טענתו (ע"א 357/72 עזיז נ' בצלציוני, פ"ד כז(1) 741, 744 (1973); ע"א 6283/97 אלכסנדרוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 254, 264 (1998)). על-פי כלל זה, יזכה התובע בתביעתו אם ירים את נטל הוכחתה בשיעור העולה על 50%. או אז, תוטל החבות או האחריות במלואה על הנתבע. לא עמד בכך, יפסיד את כל תביעתו. אמת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על משנהו, כך שצד זה הצליח לשכנע בצדקת עילתו על-פי מאזן ההסתברויות, מאבדת מחשיבותה השאלה על מי מוטל נטל השכנוע מלכתחילה. ואולם, לנטל השכנוע משמעות מכרעת כאשר מאזן הראיות שהציגו הצדדים מעוין ואינו נוטה לטובת מי מהם. במצב שכזה פוסק בית-המשפט כנגד מי שעליו הנטל (ראו: רע"א 4135/06 פרוידיגר נ' אשכנזי (פורסם במאגרים, 28.3.07); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (פורסם במאגרים, 5.10.06); ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז(5) 35, 46-45).

לטענת המערער, הסתירות שמצא בית המשפט קמא בגרסת המשיב מחייבות את המסקנה כי גרסת המערער היא המסתברת יותר. בית המשפט קמא לא קיבל עמדה זו וקבע, כי כפות המאזניים נותרו מעויינות. המערער שב ומצביע על אותן סתירות גם בפני בית משפט זה, אולם אינני מוצאת כי יש בהן כדי לערער את המסקנות אליהן הגיע בית משפט קמא על יסוד התשתית העובדתית שהונחה בפניו. מסקנות אלה הגיוניות הן, מנומקות, ועולות בקנה אחד עם מאזן ההסתברויות: המערער לא תמך את טענתו בדבר הטמנת סך של 100,000 ₪ במחסן החלפים בדבר, פרט לעדותו שלו; הוא לא עמד על זימונם של העדים מטעמו בשנית, לאחר שאלה לא התייצבו למועד ההוכחות ואף לא הביא כל אסמכתא התומכת בטענה בדבר היעדרותם בנסיבות שאין לו שליטה עליהן; הוא לא הזמין את השוטרים שגבו עדויות מן הצדדים, כדי שיוכלו להעיד בשאלה האם דבר הטמנת הכסף במחסן החלפים הובא בפניהם בסמוך לאירוע הפריצה, אם לאו; הוא לא הביא כל ראייה שיש בה כדי לאשש את טענתו כי המשיב מוכן היה לשלם לו סכום כסף כדי ליישב את הסכסוך שנתגלע ביניהם; ולמעשה, גרסתו של המערער אינה נתמכת בדבר - פרט לעדותו הוא. לנוכח התמיהות שעדות זו מעלה, אין הצדקה להסתפק בה כדי לקבל את התביעה. העובדה שבית המשפט קמא לא מצא את גרסתו של המשיב כגרסה אמינה, אין משמעה כי המערער עמד בנטל השכנוע, אלא כי מאזן ההסתברויות נותר מעוין ולא נטה לטובת מי מן הצדדים. במצב כזה, כאמור, על בית המשפט לפסוק על-פי נטל השכנוע. משלא עמד המערער בנטל זה – דחה בית המשפט את תביעתו, ובדין עשה כן.

אין בידי לקבל גם את הטענות החלופיות של המערער לעניין הוכחת רשלנות מצד המשיב בעת ששמר על כספו ואי זניחת טענתו בדבר ביום הפריצה על-ידי המשיב. בהקשר זה יש לומר תחילה, כי אכן מדובר בטענות עובדתיות חלופיות, שכן מסכת העובדות היא שונה בכל אחד מן התרחישים המתוארים: לפי האחד, המשיב קיבל לידיו את הכסף בתום לב, אלא שכאשר הוא שיחרר את שומר המוסך לביתו הוא התרשל; לפי האחר, המשיב ביים בזדון פריצה למוסך, כדי לגנוב את הכסף. הוראת סעיף 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – התקנות) קובעת, כי בכתב טענות אין לטעון כנגד אותו בעל דין טענות עובדתיות חלופיות, אלא אם כן הצהיר הטוען כי העובדות כהווייתן אינן ידועות לו. המערער אמנם לא הצהיר כי העובדות כהווייתן אינן ידועות לו, אך ניכר שזו היתה כוונתו.

אשר לטענת רשלנותו של המשיב בשמירה על הכסף המוטמן – הרי שגם זו לא בוססה כראוי. הטענה כולה נסמכת על כך שהמשיב שיחרר את השומר ביום הפריצה לרגל החג. אלא שמעדויות הצדדים עולה, כי אין מדובר בשומר, אלא בפועל מירדן שעבד במוסך ולן בו בחלק מהלילות (פרו', ע' 19-20). בע"א 341/80 עלי נ' ששון, פ"ד לו(3) 281, 287 (1982) נקבע, כי מלשון חוק השומרים, התשכ"ז-1967 (להלן – חוק השומרים) "משתמע, כי על בעל הנכס, התובע משומר בחינם, מוטלת חובת ההוכחה כי השומר התרשל. כי הרשלנות היא עילת תביעתו של בעל הנכס, ועליו להוכיחה". בעניינינו, לא ביסס המערער בטיעוניו את יסודות הרשלנות הנטענת: הטענה בדבר מצג שהציג המשיב למערער, אודות קיומה של שמירה משך 24 שעות על המוסך, לא עלתה בחקירתו הנגדית של המשיב והוא לא אישרה או הפריכה; המערער לא הסביר מדוע לשיטתו קמה למשיב חובת זהירות קונקרטית כלפיו; המערער לא חקר את המשיב בדבר קיומם של אמצעי מיגון אחרים הקיימים במקום ולא התמודד עם האפשרות כי די היה באלה כדי למנוע את הפריצה; בהקשר זה אף שאלת קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת (העדרו של הפועל מן המקום) לבין הנזק (גניבת הכסף) לא התבררה. למעשה, פרט לטענה בדבר שחרור הפועל אשר הוא, כנטען, שומר, לא נטען דבר ביחס לרשלנותו של המשיב. בנסיבות אלה לא הוכחה רשלנות מצד המשיב, ולכן לא קמה למערער עילת תביעה שמקורה בחוק השומרים.

אשר לטענה כי המשיב ביים את הפריצה למוסך – המערער לא פירט את טענתו זו באופן הנדרש בסעיף 78 לתקנות ביחס לטענת זדון ואף לא הביא כל ראייה לביסוסה. די בכך כדי להביא לדחייתה.

אינני רואה לקבל גם את טענת המערער כי בשל ריחוק הזמן שבין מועד שמיעת הראיות לבין מועד מתן פסק הדין, "שקל בית המשפט את הראיות אחרת מכפי שסבר בתום הדיון", וכי מן הטעם הזה עומד בית המשפט שלערעור בנעליה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע ליכולתו להעריך ולשקול את הראיות, ככל שהן עולות מפרוטוקול הדיון ומן החקירות הנגדיות. אכן, רצוי שפסק הדין יינתן סמוך ככל הניתן לשמיעת העדים, אך קורה שחולף זמן רב בין מועד שמיעת העדים למועד כתיבת פסק הדין. איחור כזה, ככל שיהיה מצער, אינו מצדיק התערבות בממצאיו של בית המשפט קמא (ראו: ע"א 463/89 האפוטרופוס על נכסי נפקדים נ' שדידה, פ"ד מה(5) 857, 862-863 (1991)).

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ