אלוש נ' שומרה חב' לביטוח בע"מ

החלטה

לפניי בקשתה של הנתבעת לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנותה.

כללי

1.עסקינן בתביעה לתשלומי תגמולי ביטוח, בשל נזקי גוף שנגרמו לתובע בעקבות תאונת דרכים שארעה לו בתאריך 4.12.2005, שעה שנהג ברכבו בדרכו למקום עבודתו.

2.כתב התביעה הוגש לבית המשפט ביום 29.11.2012, במסגרתה מנה התובע את נזקיו, בעקבות תאונת הדרכים ובכללם נזקים מיוחדים וכלליים.

3.הנתבעת, אשר ביטחה את אחריותו של העושה שימוש ברכבו של התובע בזמנים הרלוונטיים, טענה בכתב הגנתה, בין שלל טענותיה, כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל חלוף תקופת ההתיישנות הקבועה בדין.

תמצית טענות הצדדים בנוגע לטענת ההתיישנות

4.בתחילה טענה הנתבעת שתי טענות חלופיות לעניין התיישנות התביעה. האחת, ככל שתקופת ההתיישנות הינה בת 7 שנים, נטען כי על אף שכתב התביעה הוגש לבית המשפט ביום 29.11.2012, הרי שכתב התביעה הומצא לידיה ביום 12.12.2012, היינו לאחר שחלפו 7 שנים. לימים, לאחר שעיינה הנתבעת בתגובת התובע והסבריו באשר למועד המצאת התביעה, הודיעה הנתבעת כי היא חוזרת בה מטענת ההתיישנות בהקשר זה.

השנייה, היא הטענה העיקרית עליה חלוקים הצדדים בהקשר זה, על פיה משך תקופת ההתיישנות בנסיבות המקרה דנא עומדת על 3 שנים בלבד. הנתבעת נימקה באריכות טענתה זו, הפנתה להוראות החוק ולפסיקה וטענה כי תביעתו של התובע, כמי שנהג ברכב ונפגע, אינה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), אלא לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן: "פקודת הביטוח"). הנתבעת הפנתה לפסיקה שקבעה כי תביעתו של נהג בשל נזקי גוף מבוססת על חוזה הביטוח האישי בינו לבין חברת הביטוח ולכן חלות בעניינו הוראות חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"). מכאן, כך טענה הנתבעת, בהתאם לסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, לא ניתן לתבוע תגמולי ביטוח לאחר שחלפה תקופה של 3 שנים ממועד האירוע בגינו נתבעת חברת הביטוח.

5.התובע שלל את טענות הנתבעת באשר להתיישנות תביעתו. התובע טען כי הוא לא היה ער למכלול בעיותיו הרפואיות וכאביו בעקבות התאונה, המגבשים את עילת תביעתו כנגד הנתבעת ובשל כך חלף זמן מאז קרות התאונה ועד לפנייתו לנתבעת. עוד נטען כי בחליפת המכתבים שבין התובע לנתבעת, בקשר לתמלוגי הביטוח בעקבות התאונה, לא טענה הנתבעת להעדרה של עילת תביעה בשל חלוף תקופת ההתיישנות, אלא למעשה הוצעה הצעת פשרה, שלא הבשילה לכדי הסכמה. בשל כך, טען התובע להודאת הנתבעת בקיום זכותו לתבוע, בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. בנוסף, טען התובע כי על הנתבעת, בהיותה חברת ביטוח, חלה חובת תום לב מוגברת ועל כן מצופה ממנה להימנע מהעלאת טענת התיישנות מחמת השתק, לאור מצג עובדתי בהתנהגותה או במחדלה, באשר לזכויותיו המשפטיות.

דיון ומסקנות

6.לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים המפורטים בבקשה ובתגובות לה, על צרופותיהן, נחה דעתי כי לא חלפה תקופה ההתיישנות בעת הגשת התביעה, ועל כן דין הבקשה להידחות.

7.ככלל, סעד של דחייה על הסף הינו סעד דרסטי בו יעשה בית המשפט שימוש מצומצם ככל הניתן ויעדיף דיון לגופו של עניין. בפרט, שאלת סילוקה של תביעה על הסף מחמת התיישנות, נבחנת על ידי בית המשפט בצמצום (ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים ואח' (ניתן ביום 22.8.2008).

לצד זאת, עשיית הצדק מחייבת שלא לנהל הליכים שאינם מעלים עילת תביעה או שברור מראש כי סופם להידחות. תכליתה של התיישנות התביעה באה לאזן בין הזכות המהותית של תובע וזכות הגישה לערכאות הנתונה לו, לבין אינטרס ההסתמכות של הנתבע לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה. ההנחה היא כי תובע אשר "ישן על זכויותיו" תקופה ארוכה, זנח או ויתר או מחל על תביעתו, ועם חלוף הזמן הולכת ומתבססת הציפייה של הנתבע כי לא ייתבע. התיישנות תביעה באה לשחרר את הנתבע מהצורך לשמור על ראיות להוכחת טענותיו, שכן מטבע הדברים, במהלך השנים מסמכים וראיות אובדים, עדים הולכים לעולמם או מאבדים את זכרונם, מה שעלול לפגוע בהגנתו של הנתבע ולהקשות על בירור האמת העובדתית. בנוסף לכך, יש להגן על אינטרס של הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו בכל זמן נתון, כך שיתאפשר לו לכלכל את ענייניו מבלי להידרש להקצות ממשאביו 'רזרבה כספית' שמא ייתבע בגין שנים עברו (ראו: ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 559-558; ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' גלוסקה, פ"ד נז(1) 289, 301-300; ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח, פ"ד נד(2) 535, 554-553; רע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (ניתן ביום 19.9.2010); ע"א 3812/91 ברבארה ג'רייס נ' "אריה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מח(3) 441, 443).

8.בנסיבות המקרה שלפניי, נכון הדבר שבתאונה עצמית, שבה הנפגע הוא הנוהג עצמו, עילתו על-פי חוק הפיצויים היא על סמך הביטוח האישי שבסעיף 3(א)(2) של פקודת הביטוח. ודוק, בעקבות חקיקתו של חוק הפיצויים הוטלה החובה להוציא פוליסה המבטחת "בעל הרכב הנוהג בו וכל אדם הנוהג בו בהיתר ממנו מפני נזק גוף שנגרם להם בתאונות דרכים כמשמעותם בחוק" (סעיף 3(א)(2) לפקודת הביטוח), ונקבע, כי המבוטח בביטוח זה "יהא זכאי לפיצוי כפי שהיה זכאי לקבל נפגע אחר לפי החוק" (סעיף 3(ב) לפקודת הביטוח). במקביל לכך נקבע, כי המבטח חב "לפצות את המבוטח הנוהג ברכב או את הנוהג בהיתר ממנו על נזק גוף שנגרם להם בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק" (סעיף 12 לפקודת הביטוח). בכך נוצר קשר משפטי ישיר בין הניזוק לבין המבטח. התנאי לחובת הפיצוי הוא, כי נגרם נזק גוף בתאונת דרכים. מכאן, כשהנהג עצמו הוא הנפגע, עילתו היחידה היא נגד המבטח, על-פי הביטוח האישי לפי סעיף 3(א)(2) לפקודת הביטוח (ראו למשל: ע"א 489/79 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה ויולט צאיג ז"ל, פ''ד לה(2) 123; ע"א 204/85 מדינת ישראל נ' רוני מזרחי, פ''ד מב(2) 113).

9.מכאן, במקרה של תאונה אישית - עצמית אין קיימת אחריות על פי חוק הפיצויים, וזכותו של הנוהג שנפגע בתאונה כזו נובעת מכוחו של חוזה הביטוח שבינו (או בין בעל הרכב) לבין חברת הביטוח, ומכוחו של ביטוח זה בלבד. אולם, אף שהאחריות היא על פי חוזה הביטוח, נעוצה עילת התביעה בחוק הפיצויים (ראו: אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית), גדין הוצאה לאור בע"מ, תשע"ב-2011, בעמ' 471).

עוד בעניין זה ראו פסיקת בית המשפט העליון בד"נ 30/83 מריו כהנקא נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ''ד לח(4) 543, שם נקבע כך:

"לאחר עיון בסעיפיו השונים של חוק הפיצויים ולאחר ששיוויתי לנגד עיניי את המטרה, המונחת ביסודו, גמלה בי הדעה, שלא רק באנאלוגיה קא עסקינן אלא בזכות לפי חוק הפיצויים פשוטה כמשמעה. הזכות אינה חוזית גרידא, כשחוזה רק מקפל בתוכו את הנאמר בחוק הפיצויים, אלא היא יונקת במישרין מחוק זה גופו. ...

לא בכדי העניק המחוקק, לפי השקפתי, לנוהג הרכב, שמילא את חובת הביטוח האישי, זכות לפי חוק הפיצויים ולא רק זכות חוזית נגד החברה המבטחת. מדובר בחוק בעל גוון סוציאלי (אם כי לא "טהור"), המעניק לכל נפגע תאונת דרכים פיצוי ללא קשר עם "אשם". תוצאה זו מושגת על-ידי הנחה חלוטה, שנוהג הרכב, שהיה מעורב בתאונה, נושא באחריות לה. אולם "אחריות" זו מוטלת עליו - לעתים, בלי ספק, ללא יסוד ושורש בעובדות המקרה כהווייתן - רק כאמצעי ליישום המטרה, המונחת ביסודו של חוק זה. הדאגה לכל נפגע מתיישבת היטב עם כוונה לא להוציא גם את נוהג הרכב מקהל הנפגעים הראויים לפיצוי לפי חוק זה. הדרישה, בנוסף על מה שכונה בעבר "ביטוח צד ג'", ל"ביטוח אישי" היא צעד, שנועד, למיטב הבנתי, להקל את המעמסה מעל "קרנית" וכדי למתן את עלות הביטוח של הנפגעים בכוח האחרים. התוצאה היא, שנוהג רכב, שקיים את חובת הביטוח האישי ונפגע, יכול להפנות את תביעתו לפיצוי רק נגד המבטח, ואין לו גם כל צורך בשום גורם אחר למטרה זו. ....

לעומת זאת, כל עוד יש לו (משום קיום חובת הביטוח האישי ואי-כניסתו לחריגים של סעיף 7 לחוק הפיצויים כמפורט לעיל) עילה לפי חוק הפיצויים, אין הוא יכול לתבוע פיצוייו לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. עמדתי זו מבוססת על סעיף 8 לחוק הפיצויים... יושם אל לב, כי סעיף 8(ב) מאפשר תביעה על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] רק למי שאין לו עילת תביעה "על פי חוק זה", היינו "על פי חוק הפיצויים". אילו גרסנו, שלנוהג הרכב, שנפגע בתאונת דרכים, עילת תביעה חוזית גרידא (נגד חברת הביטוח) ולא "על פי חוק הפיצויים, "היינו מגיעים לתוצאה, שהוא רשאי תמיד (בהתקיים העובדות הדרשות) לתבוע על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], שהרי לפי פירוש זה אין לו אף פעם עילת תביעה על-פי חוק הפיצויים. תוצאה זו אין הדעת סובלתה. ברור, לדעתי, שרק אם אין לנוהג הרכב עילה נגד חברת ביטוח (משום שלא ביטח את עצמו או מכל סיבה אחרת), או שהוא נמצא בתחום החריגים של סעיף 7 עליהם עמדתי לעיל, רק אז "אין לו עילת תביעה על פי חוק זה" במובן סעיף 8(ב) סיפא, ועל-כן פותחים בפניו - כמו בפני כל נפגע אחר שאין לו עילת תביעה "על פי חוק זה" - את הדרך להשעין את תביעתו נגד האחראי לתאונה על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. המסקנה מכאן היא - כמו לגבי סעיף 7 הנ"ל - שעילתו לפיצוי של נוהג הרכב (שביטח עצמו ביטוח אישי ולא נכנס לחריגים דלעיל) היא לא רק באנאלוגיה לנפגע אחר אלא "על פי חוק הפיצויים" ממש.