אלוני רענן וזיו יזום והשקעות בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ

פסק דין

1.התביעה שבפני הינה תביעה לפיצוי כספי בגין נזקים שנגרמו לתובעת, לטענתה, עקב הפקדת שיק ע"ס 58,000 ₪ בחשבון שאינה חשבונה, זאת למרות שהתובעת רשומה כנפרעת על השיק.

2.לטענת התובעת, ביום 12.8.10 הופקדה בעבורה על ידי נציג חברת אמפא – מליבו (להלן: "אמפא"), המחאה מספר 05202390 על סך 58,000 ₪ (להלן: "השיק"). השיק הופקד לחשבון התובעת שמספרו 8633 בסניף 110 בקרית שמונה, כאשר ההפקדה בפועל נעשתה בסניף בנק דיסקונט בגבעתיים. לטענת התובעת, הסכום נשוא השיק לא הועבר לחשבונה ולאחר שחברת אמפא התעקשה כי ביצעה את ההפקדה, ולאחר מאמצים רבים הסתבר כי השיק הופקד בפועל לחשבון אחר. רק ביום 9.1.12 הועבר אל חשבונה של התובעת סכום השיק.

לטענת התובעת המדובר ברשלנות של הבנק הנתבע (להלן: "הבנק" או "הנתבע") אשר העביר את סכום השיק לחשבונה באיחור רב, ללא הפרשי הצמדה וריבית לרבות הריבית החריגה שנגבתה, לטענתה ,מחשבונה באותו מועד, בגין הסכום החסר בסכום השיק.

התובעת טענה כי, הנתבע נהנה מכספי השיק במשך כל התקופה במהלכה הופקד השיק לחשבון המוטעה. התובעת תבעה פיצוי בגין הוצאותיה לגילוי הסיבה לטעות. כן טענה התובעת כי עקב התרשלות הבנק והטעות כאמור, התרחש משבר אישי ועסקי בין התובעת ובעליה לחברת אמפא, משבר שהוביל לפירוק השותפות ביניהם ולנזקים כספיים. כן נטען כי בעקבות הגירעון, נאלצה התובעת ליטול הלוואות והשקעות מכיסם האישי של בעלי החברה.

3.הבנק טען בכתב הגנתו כי יש לדחות את התביעה שכן המדובר ברשלנות תורמת של 100% מצד התובעת, בשל העובדה שהתובעת לא עקבה אחר חשבונותיה ולא ערכה באופן סביר את הבירורים הנדרשים אלא רק כעבור למעלה משנה מהפקדת השיק. הבנק טען, כי השיק הופקד לחשבון שמספרו זהה לחשבון התובעת, המתנהל בסניף אחר- בסניף כיכר נוח בו הופקד בפועל השיק וזאת מאחר שהוראת ההפקדה שמסרה אמפא לבנק, לא כללה את פרטי הסניף בו מתנהל חשבון התובעת.

הבנק הוסיף כי הפניה הראשונה לסניף הבנק בגבעתיים (שאוחד בהמשך עם סניף כיכר נוח), התקבלה רק ביום 28.12.11 וכבר ביום 9.1.12 בעקבות בדיקת הפניה, זוכה חשבון התובעת בסכום השיק.

הבנק טען, כי התובעת דרשה תחילה פיצוי בסכום של 16,744 ₪ בלבד ואולם בהמשך, הגדילה את דרישתה בטענה לנזקים מופרזים שנטענו בעלמא.

4.מטעם התובעת העיד מר זיו אלוני- מנהל התובעת (להלן: "זיו"). מטעם הנתבעת העידה גב' עדנה אלון (להלן: "עדנה") רכזת אשראי בתקופה הרלוונטית בסניף כיכר נוח של הנתבע.

דיון:

5.בראשית הדברים אתייחס לבקשתו של ב"כ התובעת להורות על מחיקת תצהירה של עדנה מאחר שהעדה אישרה כי נחתם בפקס.

כפי שיפורט, אני מוצאת לדחות את הבקשה. יחד עם זאת, אבהיר כי גם אילו היה התצהיר נמשך מן התיק, סבורתני כי תוצאת פסק הדין הייתה זהה שכן די בתצהירו של זיו ובחקירתו על מנת להגיע למסקנת פסק הדין, על פיה קיימת רשלנות מצד הבנק, אך בצידה גם רשלנות תורמת בשיעור נמוך, של התובעת. כמו כן, לא הוכחו הנזקים הנתבעים.

לגוף הטענה- הפרשנות שניתנה לסעיף 15 (א) לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א 1971 (להלן: "הפקודה"), הינה פרשנות מחמירה על פיה יש להקפיד על הדרישות הפורמאליות שיבטיחו כי המצהיר הבין את משמעות מתן התצהיר וכי אכן חתימתו מופיעה על התצהיר (ראה רע"א 9722/07 צינווירט נ. כהן). לפיכך ככל שהיה מדובר בבקשה בלבד אליה צורף תצהיר תמיכה בו היה נאמר כי החתימה אומתה טלפונית, או באמצעות הפקס, היה מקום להורות על מחיקת התצהיר. ראה גם החלטות בית המשפט אשר התייחסו למחיקה בנסיבות דומות אשר התייחסו לתצהיר תמיכה בבקשה, במסגרתה לא התייצב המצהיר בפני בית המשפט: רע"א 9722/07 צינווירט נ. כהן (תצהיר תמיכה בבקשת רשות ערעור), בש"א 8012/09 כהן נ. עמדי יוסף (תצהיר תמיכה בבקשה לעיכוב ביצוע).

יחד עם זאת, שעה שהמצהירה התייצבה בפני בית המשפט, הוזהרה על ידי בית המשפט כי עליה לומר את האמת בנוסח הקבוע בסעיף 15 (א) לפקודה ואישרה במפורש בפני בית המשפט את נכונות תצהירה וחתימתה על התצהיר, די בכך כדי לרפא את הפגם.

קיום דרישות סעיף 15 (א) לפקודה הינו הכרחי ולפיכך שעה שהמצהיר לא מתייצב בפני בית המשפט, דין תצהיר שלא הוקפד על דרישות סעיף זה, להימחק. יחד עם זאת, כשהמצהיר התייצב בפני בית המשפט והתברר כי הדרישות התמלאו שכן המצהיר הצהיר בפני בית המשפט כי הינו חתום על התצהיר וזאת לאחר שהבין את משמעות התצהיר, את חובתו להצהיר אמת וכי אחרת יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק, התמלאו דרישות פקודת הראיות ואין למנוע הגעה לחקר האמת בגין המחדל באופן בו הוגש התצהיר מלכתחילה. בעניין זה ראה גם החלטת ביהמ"ש בתא"מ 12054-11-10 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ. אשרף סרוג'י, שם בית המשפט הגיע לאותה מסקנה בדבר ריפוי המחדל באזהרת המצהיר על ידי בית המשפט ואף הוסיף:

"ועוד החובה לנהוג בתום לב חולשת היא על הדין המהותי כמו הדיוני ומגמדת כל כלל פרוצדוראלי, יהיה נוקשה ככל שיהיה, מתוך שאיפה לקיום והגשת מלאכת העל של עשיית הצדק. גם הפעלת כוחותיו וזכויותיו הדיוניות של בעל דין, כגון העלאת התנגדות להגשת תצהיר או ראיה, כפופה היא לחובה זו. כל עוד הטענה לוקה בחוסר תום לב ובניצול טעות לשם השגת תוצאה שלא משרתת או חותרת תחת חשיפת האמת, ביחוד שעה שניתן להכשיר כדין את הגשת הראיה והתצהיר מבלי שיגרם עיוות דין למי מהצדדים, יהיה נכון לדחות טענה זו".

6.לאחר שעיינתי במסמכים שבפני, התרשמתי מעדויות הצדדים ושקלתי את טיעוניהם, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה:

אין חולק שלבנק חובת זהירות מושגית כלפי לקוחותיו (ואף כלפי צדדי ג')- ראה ע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ. מנהל עזבון אופלגר פ"ד נ"ט (2) בעמ' 369-370. במקרה דנן לבנק הייתה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת לוודא כי השיק שהופקד לחשבונה, אכן הופקד כראוי. הבנק הפר חובת זהירות זו ולא נקט בכל האמצעים הסבירים לוודא כי החשבון שזוכה, הינו חשבון התובעת- הנפרעת, על גבי השיק. ודוק, המדובר בשיק משורטט למוטב בלבד. למרות טענת הבנק בסעיף 9 לסיכומיו, כי מס' הסניף לא הופיע בהוראת ההפקדה, הרי שאין חולק שעל גב השיק נכתב מס' הסניף. משמדובר בשיק למוטב בלבד ומשבגב השיק אף נכתב מס' הסניף- סניף 110,ולמרות זאת, הופקד השיק לחשבון שאינו חשבון הנפרעת ואינו בסניף 110, המדובר בהפרה של חובת הזהירות המוטלת על הבנק. ראה בעניין זה דברי בית המשפט בע"א 1560/90 משה צ'טיאט נ. הבנק הלאומי הראשון לישראל בע"מ פ"ד מ"ח (4) 498:

"בנק גובה חייב לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא כי אכן חשבונו של המוטב (הנפרע) הוא אשר יזוכה. הפרת חובה זו על ידי הבנק הגובה עלולה לחייב אותו בפיצויים. בפרשת עתיד, בעמ' 177, קבע המשנה לנשיא (כתוארו אז) זוסמן כי:

"המילים 'לחשבון הנפרע' הן גופן מילות הגבה, לאמור, הן מגבילות את הבנק הפורע במה שיש לעשות בכסף שגבה. עליו לדאוג לכך שחשבונו של הנפרע , שלו בלבד, ולא של אחר, יזוכה בסכום השיק". דברים אלה מקובלים עליי".