אלון סינגר נ' שושן (לוי)

פסק דין

1. ערעור נגד פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופט נ' שטרנליכט), לפיו נדחתה תביעת המערערת כנגד המשיבה, בגין כספים שמסרה לה ושלא הוחזרו על ידה. בד בבד עם ערעורה הגישה המערערת בקשה לצירוף ראיות בשלב הערעור, ובכלל זה התרת עדות נוספת מצידה.

2. בהתאם לכתב התביעה, נוכח קשיים כלכליים אליהם נקלעה המשיבה לרבות הפיכתה לחייבת מוגבלת באמצעים בעקבות קריסתה העסקית, החליטה המערערת לעזור לה ולסייע ככל יכולתה, כדי לחלצה ממצבה הכלכלי הקשה, ולצורך כך, פתחה היא את ביתה, ליבה וכיסה. במסגרת זו אף לנה המשיבה בביתה חודשים ארוכים, כשכל מחסורה על המערערת.

במהלך תקופה זו, התגבש בין הצדדים רעיון עסקי, לפיו תעסוק המשיבה בשיווק ומכירת מוצרי בריאות ואיכות חיים של חברת ניקן. לצורך כך סייעה בידה המערערת ומימנה את הקמת העסק על ידי מתן הלוואה, תוך שסוכם כי כאשר תתייצב המשיבה כלכלית, תחזיר את כספי ההלוואה למערערת מהרווחים ממכירת המוצרים. הסכם זה שבין הצדדים נערך בעל פה, והוא מגובה בחלקו, כך נטען, בכתב ידה של המשיבה.

לצורך מימון התכנית, פנתה המערערת לבנק דיסקונט בע"מ, ונטלה הלוואה באמצעות כרטיס האשראי הפרטי שלה עבור המשיבה, על סך של 21,370 ₪. סוכם כי החזר ההלוואה על ידי המשיבה יהיה ב - 18 תשלומים שווים ורצופים של 1,300 ₪ כ"א, ובסה"כ 23,400 ₪, כך על פי הנקבע בכתב ידה של המשיבה. בהמשך, רכשה המערערת עבור המשיבה מוצרי הדגמה לשיווק העסק החדש שהוקם, בסכום של 23,413 ₪ וכן הוציאה בעבורה תשלומים נוספים. המשיבה התכחשה לחובה, ומכאן התובענה.

3. בכתב הגנתה מכחישה המשיבה את הנטען. לטענתה, טענות המערערת אינן אמת, הינן טענות בעל פה, ללא שנחתם הסכם בכתב, וללא שנחתמו התחייבות ו/או ערבויות למימון הכספי של המערערת. לגופו של עניין באשר להתנהלות העסקית שבין הצדדים, טוענת המשיבה כי המדובר ברעיון למיזם משותף שלא יצא מעולם אל הפועל. אדרבא, המערערת ניצלה אותה לצורך קידומה בתכנית "פרמידה" של חב' ניקן לצורך הטבות אישיות שקיבלה.

4. לאחר שהובאו לפני בית המשפט עדויות הצדדים וראיותיהם, קבע הוא עובדתית כי אכן התקיים בין הצדדים משא ומתן לצורך הקמת מיזם עסקי משותף ואולם לא מעבר לכך, תוך שאין המדובר בהלוואות שנתנה המערערת למשיבה (עמ' 25 ש' 23-25).

כן קבע בית המשפט כי לא מצא ראיות לכך שהמיזם העסקי יצא לפועל (ש' 29). לאחר שפירט אף את עדות עדה מטעם המערערת, מצא בית המשפט לקבוע כי יש בעדות זו כדי להטיל צל על מהימנות גרסת המערערת (עמ' 26 ש' 3). באשר לראיות שהציגה המערערת בדמות התכתבות בין הצדדים ברשת ה"פייסבוק" ציין בית המשפט, כי לא ברור מהאמור שם, כמו גם מנספח ד'1 שצירפה המערערת, מהם בדיוק אותם כספים ומה היקפו של החוב שחייבת המשיבה למערערת (ש' 6-7). לבסוף ציין בית המשפט כי המערערת נמנעה מלהביא עד תביעה שהיה אמור לתמוך בטענותיה, עובדה שיש לזקוף כנגדה.

בנסיבות אלה נדחתה התביעה.

5. תמצית טיעוני המערערת היא, כי היה על בית המשפט קמא להעדיף את עדותה, אשר לוותה במסמכים ועדויות בצורה רציפה ועקבית, זאת אל מול גרסת המשיבה שהיתה רצופה חוסר עקביות והיתה מבולבלת ומלאת סתירות וניגודים. המערערת מפנה בעיקרי הטיעון מטעמה בהרחבה לסתירות נטענות אלה. במצב דברים זה ונוכח העובדה כי המדובר בתיק אזרחי אשר נטלי ההוכחה הקבועים בו הינם מאזן הסתברות, היה על בית המשפט, כך לטענת המערערת, להעדיף את גרסתה.

בבקשתה של המערערת להתיר הבאת ראיות נוספות בשלב זה, עותרת היא לאפשר הגשת תמלול שיחה שנערכה בין הצדדים בשנת 2007 שבה לטענתה מודה המשיבה בהשקעה עבורה ומתחייבת להחזיר את הכסף. לעניין זה טוענת המערערת, כי בשנת 2010 קרסו וניזוקו המחשב והמדפסת שלה, ואיתו נעלמו קבצים ומסמכים רבים. מאז ביצעה המערערת עבודה רבה ואיתרה חלק מהמסמכים ובינהם ההקלטה המבוקשת להגשה ומסרה אותם לתמלול.

כן מבקשת המערערת לאפשר עדותו של עד מטעמה, כראיה נוספת המגבה את טיעוני המערערת. לדבריה, נמנעה מהזמנתו לדיון המקורי נוכח מצבו הכלכלי והנפשי, ואולם עתה מסר הוא את הסכמתו לכך ומכאן בקשתה.

המשיבה מבקשת לדחות את הערעור וכן מתנגדת לבקשה להתיר ראיות נוספות. לדבריה, חדלה המערערת מהרמת הנטל המוטל עליה להוכחת טענותיה ובדין נדחתה תביעתה. לגופו של עניין טוענת המשיבה, כי המדובר במיזם עסקי שלא יצא אל הפועל, ואין להתערב בקביעות ביהמ"ש בעניין זה.

באשר לבקשת המערערת להביא ראיות נוספות טוענת המשיבה, כי המדובר בראיות שהיו בהישג ידה של המערערת עוד קודם שלב הדיון, ובעובדות שהיו בידיעתה ובידה עוד קודם אותו מועד, ולפיכך אין להתיר הגשתם. יתרה מכך, המדובר באירועים שאירעו בשנת 2007. הנזק אירע למחשב המערערת, כך לפי טענתה, בשנת 2010. התביעה הוגשה בשנת 2012, כששלב ההוכחות התקיים בחודש פברואר 2013. למבקשת היה זמן מספיק לשחזור מסמכיה וראיותיה, ומשלא עשתה כן, אין להתיר הגשתן עתה. כך גם באשר לעד התביעה שמעולם לא נתבקשה העדתו, למרות שהיה בידיעת המערערת קודם הדיון.

7. אחר עיון בהודעות הערעור ובעיקרי הטיעון ולאחר שהשלימו הצדדים טיעוניהם לפני, ולאחר שעיינתי בפסק הדין, לרבות בפרוטוקולי תיק בית המשפט קמא לא מצאתי להיעתר לערעור.

8.בית המשפט קמא קבע קביעות עובדתיות מובהקות, המבוססות בין היתר על התרשמותו מהעדויות שנשמעו לפניו והאמון שמצא בראיות שהוצגו לו, ועל כן, הכלל הוא כידוע הימנעות ערכאת הערעור מהתערבות בממצאים אלה ו/או העמדתה במקום הערכאה הדיונית לבחינת המערכת הראייתית שנפרשה לפניה, אלא במקרה חריג, בו בולטת טעות משפטית ברורה, או שהממצאים שנקבעו מופרכים על פניהם ובלתי סבירים. זה בהחלט אינו המצב בענייננו. אדרבא, דעתי היא, כי מסקנותיו של בית המשפט קמא תואמות את הראיות שבאו לפניו. בית המשפט קמא פירט את היסוד למסקנותיו ולא מצאתי כי נפלה שגגה כלשהי בקביעותיו, לפיהן חדלה המערערת מהרמת נטל הראיה המוטל עליה, המצדיקה התערבות ערכאת הערעור.

7. באשר להתרת הגשת ראיות בשלב זה: כידוע, קובעת תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984, כדלקמן:

"בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה, לפני בית המשפט שלערעור, ואולם אם בית המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות".

"ברירת המחדל" היא איפוא העדר זכאות להבאת ראיות בשלב הערעורי, אלא בנסיבות החריגות המצויינות בתקנה. בענייננו אין מחלוקת כי המדובר בראיות שהיו לכאורה בידיעתה ובחזקתה של המערערת קודם הדיון שהתקיים ואף קודם הגשת תביעתה. לדבריה, לא איתרה אותם בשל תקלת מחשב שאירעה כשנתיים קודם הגשת התביעה על ידה.

כידוע הכלל לעניין זה הוא, כי המבקש להגיש ראיות נוספות נדרש להוכיח, כי אי הבאת הראיה נבעה מסיבות שאינן תלויות בו. הבאת הראיות תתאפשר באותם מקרים שבהם ברור כי לראיות שהגשתן מתבקשת תהא חשיבות ניכרת לעניין ההכרעה בפסק הדין. בסוגיה זו, יש להבחין בין ראיות להוכחת עובדה שאירעה לפני פסק הדין שעליו מערערים, לבין ראיות להוכחת עובדה שאירעה אחריו. ניתן להתיר הבאת ראיות המתייחסות למה שקדם למתן פסק הדין, אם המבקש לא ידע על אודות הראיות ולא יכול היה לגלותן בשקידה ראויה, ובהנחה שנהג בתום לב. (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' עשירית, תשס"ט, עמ' 665-666).