אלון נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

מבוא

בפניי תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק").

התובעת גב' מעיין אלון, ילידת 1971 נפגעה בתאונת דרכים ביום 2.11.05 (להלן: "התאונה").

הנתבעת מודה בחבות ובכיסוי הביטוחי.

הצדדים חלוקים בסוגית הנזק שנגרם לתובעת.

הנכות הרפואית

ועדה רפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי קבעה לתובעת נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% לפי תקנה 35 (1) (ב) בגין פיברומיאלגיה החל מיום 23.11.05 וזאת בהסתמך על חוות דעת הראומטולוג ד"ר שיפטר מיום 16.3.09 (חוות הדעת הוגשה וסומנה נ/2).

בחוות הדעת של ד"ר שיפטר בפרק סיכום ומסקנות נקבע כי קיימים נתונים קליניים שמתאימים לפיברומיאלגיה כמו רגישות ללחץ בנקודות הכאב ואף שקיימת מחלוקת בספרות האם טראומה באזור עמוד שדרה צווארי יכולה לגרום לפיברומיאלגיה רוב הכותבים מסכימים לקביעה זו. לפיכך נקבע שמחמת הספק הוועדה קובעת לתובעת נכות רפואית בשיעור 10% לצמיתות.

איני מקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה לגבי הקשר הסיבתי בין התאונה לנכות, מאחר וככל שהייתה מעוניינת לחלוק על הקשר הסיבתי בין התאונה לנכות, היה עליה להגיש בקשה להבאת ראיות לסתור ולא עשתה כן.

עסקינן בקביעה על פי דין ולפיכך אני קובע את נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת בשיעור 10%.

ניתוח הראיות לצורך הערכת שיעור הפגיעה התפקודית

התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית ובהמשך תצהיר משלים.

התובעת מעידה בתצהירה כי בשנת 1999 הוסמכה כאחות מוסמכת ולאחר מכן המשיכה בלימודיה ולמדה קורס על בסיסי במיילדות בבית חולים איכילוב. התובעת התחילה לעבוד כמיילדת בבית חולים תל השומר בחודש אוקטובר 2004. בעקבות התאונה ניתנו לתובעת תעודות אי כושר עד ליום 23.11.05. התובעת חזרה לעבודה על אף מצבה הרפואי, חוסר יכולתה לתפקד באופן מלא וכאבים עזים במקומות שונים בגופה. כאבים אלה הלכו החריפו והגבילו אותה בתפקוד היומי ובהמשך אובחנה כסובלת מתסמונת פיברומיאלגיה. בסעיף 13 לתצהירה טענה התובעת כי במהלך שנת 2007 בוצעה רוטציה במחלקה ואף שאין חובה לעבור במעבר הרוטציה ביקשה מהמעסיק להעביר אותה למחלקת יולדות שם העבודה קלה יותר וללא לילות. בסעיף 14 לתצהירה טענה שהמעביד העביר אותה למחלקת יולדות אך ביקש אישור של רופא תעסוקתי לגבי עבודתה וההגבלות וביום 27.8.07 נבדקה על ידי רופא תעסוקתי שקבע שאינה כשירה לעבוד משמרת לילה וכשירה לעבוד בשני שליש משרה כמיילדת לתקופה של שלושה חודשים. בהמשך למרות מעברה לעבודה קלה יותר במחלקת יולדות הופנתה שוב לרופא תעסוקתי שקבע ביום 20.1.08 שאינה כשירה לעבוד במשמרות לילה וכי כשירה לעבודה כאחות מיילדת בהיקף של חצי משרה כשתוקף האישור לששה חודשים. לקראת סוף התקופה כשהרגישה שאינה יכולה לעמוד בדרישות התפקיד כלומר עבודת לילה ובכלל נאלצה להגיש מכתב התפטרות ביום 9.7.08. בסמוך למועד התפטרותה מצאה התובעת עבודה בחברת תרופות כאחות הדרכה לחולי טרשת נפוצה. לפי תצהירה, מדובר בעבודה גמישה וקלה שאינה מצריכה פיזיות ו/או עמידה ממושכת. התובעת מפרטת בתצהירה את הפסדי השכר לעבר שנגרמו לה החל מחודש דצמבר 2005 ועד לחודש מרץ 2010 ומפנה לשיעור המשרה שלה בבית החולים שירד מ- 88% ל- 66% בשלב מסוים. התובעת טענה כי היא זכאית להפסדי השתכרות לעתיד וזאת נוכח אובדן תוספות שכר שונות להן הייתה זכאית אם הייתה ממשיכה בעיסוקה כאחות מיילדת בבית החולים (בהקשר התוספות השונות העידו מטעם התובעת מר צדיק ומר דקניט). התובעת הסבירה כי התאונה קטעה את מסלול ההתפתחות המקצועי והתעסוקתי שלה ואילצה אותה לוותר על המקצוע. לטענתה, העבודה בחברת התרופות אינה עבודה עם קביעות ואופק ובנוסף, התרופה לגביה היא מדריכה מטופלים צפויה לצאת ממעגל התרופות בעוד שנים מועטות, מצב דברים שיגרום לפיטוריה. נוכח האמור לעיל ביקשה התובעת לחשב את הפסד שכרה לפי שיעור של 27%. התובעת הוסיפה וטענה כי בעקבות התאונה לא יכלה לתפקד באופן עצמאי ולבצע את אותן המטלות שביצעה בניהול משק הבית וגידול ילדיה בטרם התאונה והנטל עבר לכתפי בן זוגה הנוכחי בו היא נעזרת. בהקשר זה יצוין כי בן זוגה של התובעת לא העיד בבית המשפט.

התובעת הגישה תצהיר משלים בו טענה כי במסגרת עבודתה בחברת תרופות בתפקיד אחות מדריכה היא עובדת בהיקף של תשע שעות ביום כאשר חלק מהזמן היא בנהיגה. לטענתה, כפי שעולה מתלושי השכר שצירפה (האחרון מחודש אוגוסט 2011) שכרה החודשי הממוצע עומד על 13,300 ₪.

בעדותה בבית המשפט התובעת לא זכרה באיזה מועד סיפרה לגב' מרגלית על המגבלות שלה לאחר התאונה. התובעת הסבירה שלאחר התאונה שהתה שלושה שבועות בחופשה ובהמשך חזרה לעבודה וניסתה לתפקד כמיטב יכולתה. לקראת סיום עבודתה בבית החולים בשנת 2008 נפגשה התובעת עם גב' מרגלית וביקשה לחזור לעבוד בחדר לידה ללא משמרות לילה נוכח מצבה והאישורים הרפואיים שניתנו לה על ידי רופא תעסוקתי. התובעת אישרה שהחלה לעבוד בעבודתה הנוכחית בחברת התרופות שבועיים לאחר סיום העבודה בבית החולים וטענה שהתפטרותה מבית החולים הייתה בגדר שבירת חלום וניפוץ קריירה. התובעת העידה כי סיימה את לימודיה לתואר הראשון בשנת 2005 וכי ניתן לראות את מועד סיום התואר הראשון בתלושי השכר שלה.

עיון בתלושי השכר שהגישה התובעת מעלה כי התובעת סיימה את לימודי התואר הראשון והחלה לקבל שכר לפי דרגה של בוגרת תואר ראשון בחודש פברואר 2007. בתלוש השכר לחודש פברואר 2007 בחלק של נתונים אישיים מופיע בשורה של הדרגה הרישום "ב.א. 11" כאשר בתלוש השכר הקודם לחודש ינואר 2007 מופיע באותו מקום הרישום "מוס 11" ובהקשר זה אני מפנה לעדותו של מר צדיק. מצב הדברים, שהתובעת לא התייחסה לכך שבמשך תקופה של למעלה משנה לאחר התאונה היא המשיכה בלימודיה לסיום התואר הראשון וגם סיימה אותו, מטריד, במיוחד נוכח התלונות הקשות שפירטה התובעת בתצהירה בדבר כאבים עזים במקומות שונים בגופה, עייפות והגבלה בתפקוד היומי. והנה, דווקא בתחום הלימודים לתואר ראשון התובעת לא מציינת כלל את לימודיה ובהקשר זה גם לא טוענת לקושי או עיכוב כלשהו בלימודיה שנגרם לה כתוצאה ממצבה הקשה על פי טענתה.

בנוסף, התובעת לא ציינה בתצהיר עדותה הראשית (אף שהתייחסה לכך בתצהיר התשובות לשאלון) כי בשנת 2006, בסמוך לאחר התאונה, היא החלה לעבוד בעבודה נוספת במסגרתה היא מבצעת ששה ביקורי בית בחודש לטיפול בחולי גושה. התובעת אישרה כי הגיעה אל המטופלים לביתם בנסיעה במכוניתה והוסיפה כי אין לה קושי לנהוג במכונית בשעות החשיכה אם לא מדובר בשעה מאוחרת. הנתון הנ"ל בדבר עבודתה הנוספת של התובעת בשנת 2006 ואילך ובמיוחד כשהתחילה עבודה נוספת זו בסמוך לאחר התאונה, פוגע במשקל טענותיה של התובעת בדבר מצבה הרפואי הקשה בעקבות התאונה גם אם מדובר בעבודה מוגבלת בזמן שאינה כרוכה במאמץ רב לשיטת התובעת. עדיין, יזום והתחלת עבודה חדשה נוספת הכרוכה בנסיעות לאחר שעות העבודה בבית החולים ובמיוחד שהתחלת עבודה כרוכה מטבעה בשיווק ו/או ואיתור המטופלים, דברים הדורשים תשומת לב וזמן, פוגעים במשקל טענת התובעת למכאובים קשים הפוגעים בתפקודה.

יצוין גם שאף שהתובעת פנתה לרופא תעסוקתי וקבלה אישורים זמניים לירידה בהיקף משרתה, בפועל על פי תלושי השכר שלה היא לא ניצלה את האישורים שניתנו לה במלואם. היקף משרתה ירד מ – 88% ל – 66.7% רק בחודש נובמבר 2007 (כשהאישור הראשון של הרופא התעסוקתי הוא מיום 27.8.07 בדבר כשירות בהיקף של שני שליש משרה לשלושה חודשים) והיא המשיכה בהיקף משרה זה עד להתפטרותה מבית החולים בחודש אוגוסט 2008 (כשהאישור השני של הרופא התעסוקתי הוא מיום 10.1.08 בדבר כשירות בהיקף של חצי משרה לשישה חודשים). עולה אפוא שהתובעת המשיכה לעבוד במשך שנתיים לאחר התאונה באותו היקף משרה כפי שעבדה לפני התאונה וכי מעולם לא ירדה לעבוד בהיקף חצי משרה בהתאם לאישור שניתן לה. מהמסמכים הרפואיים גם לא עולה שהתובעת דיווחה לרופא התעסוקתי שהיא עבדה בעבודה נוספת.

בבית המשפט העידה מטעם התובעת הגב' מרגלית שהיא אחראית חדרי לידה בבית חולים תל השומר והייתה הממונה על התובעת. גב' מרגלית העידה שלתובעת הייתה תאונה והיא נעדרה תקופה מסוימת ולאחר מכן חזרה לעבודה באותה משרה ועבדה כרגיל עד שנת 2007 לרבות במשמרות לילה. העדה זכרה כי התובעת פחדה לנהוג ברכב הפרטי לאחר משמרות לילה ולכן השתמשה בהסעות של בית החולים ומעבר לכך לא זכרה תלונות כלשהן של התובעת בקשר לעבודתה. העדה אישרה כי בית החולים היה מרוצה מעבודתה של התובעת שגם קיבלה קביעות בשנת 2007. בחודש מאי 2007 במסגרת רוטציה שמבצעות האחיות בקביעות ובשגרה, התובעת עברה לעבוד במחלקת יולדות בה מאושפזות גם נשים בהיריון בסיכון גבוה. העדה אישרה כי בשלב מסוים התובעת אמרה שקשה לה לבצע משמרות לילה ופנתה לרופא תעסוקתי. גב' מרגלית לא הסכימה לקבל את התובעת חזרה לעבודה בחדר לידה ללא ביצוע משמרות לילה והתובעת החליטה את שהחליטה, להתפטר. גב' מרגלית הבהירה כי בתקופה שהתובעת עבדה בחדר לידה היא לא זוכרת שהתובעת התלוננה על בעיות כלשהן ועובדה שהמשיכה לעבוד במשמרות לילה. היא גם אישרה שחלק מהמיילדות מביעות בזמנים מסוימים ולאחר ותק מסוים את רצונן שלא לעבוד במשמרות לילה מאחר ואלה משמרות לא קלות. התובעת לא שיתפה את גב' מרגלית לגבי פניותיה לרופא התעסוקתי. גב' מרגלית פירטה את הקריטריונים לעבודה במיילדות אישית ואת מסלול ההתקדמות בדרגות ובכלל של מיילדות.