אלוחואח איברהים נ' בטוח לאומי-סניף תל-אביב

פסק דין

1.הנתבע טען כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל טענת התיישנות.

2.טיעוני הנתבע נשמעו בדיון ואילו התובע ביקש לסכם בכתב תוך 10 ימים. משחלפו כחודשיים מאז הדיון וטרם הוגשו טיעוני התובע, ניתן פסק דין על יסוד החומר המצוי בתיק.

3.לאחר שעיינו בתיק ושקלנו את טיעוני הנתבע, החלטנו לקבל את טענת ההתיישנות, מהנימוקים שיפורטו להלן -

א.נושא ההליך הינו קביעת תושבותו של התובע, וליתר דיוק – ערעור על החלטת הנתבע מיום 16.2.04, בה נמסרה לתובע החלטה שלא להכיר בו כתושב לעניין חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995.

ב.במכתב הדחיה, אשר צורף לכתב התביעה, צויין במפורש כי התובע רשאי לערער על ההחלטה בפני בית הדין לעבודה תוך 6 חודשים.

ג.התביעה לבית הדין הוגשה ביום 2.5.05, היינו - כשנה ורבע לאחר שהמכתב נשלח לתובע וכשמונה חודשים לאחר שחלף המועד להגשת התביעה לבית הדין.

ד.בכתב ההגנה שהוגש ביום 20.6.05, הנתבע טען כי התביעה התיישנה.

ה.תצהיר עדות של התובע צורף לכתב התביעה. לאחר הגשת כתב ההגנה, התובע הגיש 'תצהיר משלים', אשר לא נחתם כדין בפני עו"ד. ההתייחסות היחידה לטענת ההתיישנות בתצהיר הינה בסעיף 5, בו נרשמו הדברים הבאים –

"אני רוצה להוסיף, כי לאחר שביטוח לאומי דחה את תביעתי לנכות כללית, הפקידה הציעה לי לפנות לקבלת הבטחת הכנסה. לא הוסבר לי על האפשרות לערער על הדחייה וגם לא הוסבר לי כי יש להגיש ערעור זה בתוך תקופת זמן מסוימת והחשיבות של הגשת הערעור בזמן. לאחר למעלה מחצי שנה, כאשר הפסקתי לקבל הבטחת הכנסה, חזרתי למחלקה לנכות כללית ואז התברר לי כי יש להגיש ערעור על הדחייה."

ו.על פי תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל – 1969, בנוסח אשר היה בתוקף במועד הרלוונטי, המועד להגשת תובענה לבית הדין לעבודה שעניינה תקיפת החלטת הנתבע בתביעה, הינו ששה חודשים מיום שההחלטה נמסרה למבוטח.

ז.על פי הפסיקה, לבית הדין אין סמכות להאריך מועדים שנקבעו בחוק או בתקנות להגשת תובענות (עב"ל 1281/00 אבו גאמע – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לח 853 (2003); עב"ל (ארצי) 370/09 שחאדה – המוסד לביטוח לאומי, ניתן 16.9.10).

ח.בהתאם לעובדות שהוצגו לעיל, התביעה הוגשה לבית הדין בחלוף המועד שנקבע בתקנות ומשכך היא התיישנה.

ט.אין לקבל את ההסבר שניתן בתצהיר המשלים מטעם התובע כנימוק להארכת המועד שנקבע בתקנות. זאת מאחר שכבר נפסק כי בכך שלא הודע למבוטח על האפשרות הנתונה בידו להגיש תביעה לבית הדין אין כדי להוות טעם להארכת המועד להגשת התביעה (עב"ל (ארצי) 370/09 לעיל).

עוד יש לציין כי התובע כלל לא טען כי לא קיבל לידיו את ההחלטה מיום 16.2.04, אשר בה מצויין במפורש המועד להגשת התביעה לבית הדין. בנוסף, התובע גם לא הצביע בתצהירו על נימוק שיש בו להאריך את המועד שנקבע בתקנה, על פי הוראות חוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958.

י.גם אם התובע הוטעה על ידי הפקידה בסניף המטפל, אין בכך להקים לתובע זכות שאינה קיימת על פי הדין. כבר נפסק כי -

"מערכת היחסים בין המוסד למבוטחיו נקבעה על פי חוק ומשכך החוק בלבד הוא שמכתיב את מערכת הזכויות והחובות של הגורמים השונים במערך הביטחון הסוציאלי. ... התנהגותו של גוף ציבורי דוגמת המוסד לביטוח לאומי אינה יכולה ליצור עילה לזכות אשר אינה קיימת בחוק; על כן אין מקום לקבל טענת השתק כנגד המוסד. על המוסד מוטלת החובה לפעול על פי הוראות החוק ואף מקום בו המוסד הטעה מבוטח, אין הוא רשאי להעניק לו זכויות בלי שהן מעוגנות בחוק (עב"ל 20105/96 יהלום – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 603 (2001); עבל 1370/00 סחיייק - המוסד לביטוח לאומי, ניתן 7.1.04).

יא.מאחר שהתובע לא הגיב לטיעוני הנתבע, ניתן להסתפק בנימוקים שהובאו לעיל. יחד עם זאת, משהנתבע הוסיף והתייחס אף לעובדה כי הנתבע הסכים לבדוק שוב עמדתו לאחר הגשת התביעה בהתאם למסמכים שיציג התובע, נתייחס אף לטיעון זה.

על פי ההלכה הפסוקה, "חליפת מכתבים בין המוסד לבין מבוטח אינה יוצרת מחסום מלפני המוסד לטעון טענת התיישנות." (עב"ל (ארצי) 564/05 אבידר – המוסד לביטוח לאומי, ניתן 30.11.06). בעב"ל 370/09 שהוזכר לעיל הוסיף בית הדין הארצי כי גם התכתבות של המבוטח עם המוסד אינה מאריכה את המועד להגשת ערעור על החלטת פקיד התביעות.

על פי פסיקה זו, גם העובדה כי לאחר הגשת התביעה ובטרם התיק נקבע לשמיעת הוכחות, הנתבע שב ובדק את עמדתו לאור נתונים נוספים שהתובע ביקש להציג בפניו, אינה מאריכה את המועד להגשת התביעה בבית הדין, כנגד ההחלטה מפברואר 2004.