אלדן תחבורה בע"מ נ' מור

פסק דין

רקע וטענות הצדדים

1. בפני תביעה על סך 17,619 ₪, וביסודה תאונת דרכים מיום 9.11.10, אשר התרחשה בשעות הערב המאוחרות, בכביש מספר 2, לכיוון צפון בסמוך למחלף אולגה.

לגרסתה של התובעת, הנהג מטעמה נסע לפני רכב הנתבע, כאשר לפתע הצמיג של רכב הנתבע מסוג משאית (להלן:"המשאית") התפוצץ וכתוצאה מכך חלקי הצמיג פגעו ברכבה וגרמו לנזק הנטען. נהג התובעת פנה לנהג המשאית אלה שזה סירב למסור לידיו את פרטי הביטוח על כן נאלץ לקחת את מסרה של המשאית ולהעבירו לתובעת.

לטענת התובעת, הנתבע התרשל ולא נקט באמצעי זהירות סבירים, עת לא דאג לתקינות צמיג רכבו.

עוד טענה הנתבעת כי יש להחיל על המקרה את כלל "הדבר מדבר בעד עצמו" ולהטיל את נטל ההוכחה בדבר היעדר רשלנות של הנתבע.

הנתבע בכתב הגנתו אינו מכחיש כי בגלגל המשאית אירע תקר,ברם לשיטתו אין קשר סיבתי שבין הנזקים הנטענים בכתב התביעה שאירעו כביכול לרכב התובעת לבין תקר זה וממילא לשיטתו הגם שהתקר התרחש בשעה 21:30 נהג המשאית המתין במקום עד לשעה 23:30 ואף אדם לא ניגש אליו לשם החלפת פרטים, משמע, האירוע הנטען אם אירע, אינו באחריות הנתבע.

מטעם התובעת העיד בפניי מר לוי אלון הנהג שנהג ברכבה, ומטעם הנתבע העיד הנתבע בעצמו ומר ג'אן אייז שנהג במשאית בעת האירוע הנטען.

דיון ומסקנות

2. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים על מסמכיהם שהונחו בתיקים לרבות תרשומת השיחות שבין נציגי התובעת והנתבע, סיכומי הפרקליטים ועיינתי במסמכי ובתמונות הנזק של הרכב מטעם התובעת, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת לא הצליחה להרים את נטלי השכנוע והראיות המוטלים עליה כהליך שבשגרה על מנת להוכיח קיומה של התרשלות מצידו של הנתבע שהובילה לנזקים המתוארים על מנת ליחס לנתבע אחריות לקרות האירוע התאונתי.

אין מחלוקת בין הצדדים כי ארע תקר ברכב הנתבע במהלך הנסיעה, אולם המחלוקת נסובה סביב השאלה האם בעקבות התקר בגלגל, הועפו חלקים של הגלגל לעבר רכב התובעת והסבו לרכבה הנזקים הנטענים, או שמא ארע התקר,אולם הגלגל נשאר בשלמותו ובכך נשללת טענת התובעת.

עוד כזוכר טוענת התובעת כי הנתבע התרשל ולא נקט בזהירות סבירה, עת לא דאג לתקינות הצמיג של רכבו, ועל כן יש להחיל בנדון דידן את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, ולהטיל את נטל ההוכחה בדבר העדר רשלנות על כתפי הנתבע.

ביחס לגדר המחלוקת הראשוני, עיקר חקירתו הנגדית של נהג התובעת התמקדה סביב שלילת הקשר הסיבתי שבין התקר שבגלל המשאית לבין הנזק ברכבה של התובעת. לדידי, שאלה זו של הקשר הסיבתי הינה שאלה משנית ועתידה להבחן ככל שהתובעת תוכיח לבית המשפט את יתר רכיבי המצטברים של עוולת הרשלנות ו/או את תחולת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" כאשר לשתי עוולות אלו חוט מקשר אחד והוא הוכחת הפרתה של חובת הזהירות מצידו של הנתבע שהובילה לנזק. הפרתה של זו משמעה שהנתבע אחראי ברשלנותו (במחדל או במעשה) לכך שגלגל המשאית התפוצץ וגרם לנזקים המתוארים בכתב התביעה מקום בו מצופה היה ממנו לנהוג כבעל משאית סביר למניעתו של הנזק כמתואר בעמדת בית המשפט העליון בפרשת וייס:

" רף הזהירות הנדרש בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – פקודת הנזיקין) נגזר מהמדיניות המשפטית באשר לסטנדרד ההתנהגות הסביר. "האשם החברתי" הגלום ביסוד ההתנהגות העוולתית של עוולת הרשלנות נגזר מתפיסותיה הנורמטיביות של החברה באשר לערך החברתי של הפעילות הנידונה, מן הצד האחד, ובאשר למחיר שאותו היא מוכנה לשלם כדי לצמצם את סיכוניה, מהצד האחר. יש לשקלל את תוחלת הנזק עם האינטרס הציבורי שבקיום הפעילות יוצרת הסיכון וכן את עלות אמצעי המנע הקיימים. ראו דברי השופט Hand בפסק-דין Conway v. O’Brien (1940) [12]. אכן, "ככל שההסתברות לקרות הנזק גבוהה יותר, הנזק חמור יותר, ההוצאות למניעתו נמוכות והאינטרס החברתי במתן השירות נמוך, כך תגבר הנטייה להטיל את האחריות על המזיק" (ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם [7], בעמ' 109).וכפי שנאמר, חובת הזהירות היא –

“...an expression of the sum total of those considerations of policy which lead the law to say that the plaintiff is entitled to protection” (W.L. Prosser, W.P. Keeton On the Law of Torts [20], at p. 358).

ודוקו, אין מדובר בבחינה כלכלית גרדא. הערך החברתי של הפעילות אינו נמדד אך במונחים כלכליים, אלא גם במונחי קידום ערכי הצדק והמוסר שהחברה חפצה ביקרם. אף העלות אינה אך עלות במשאבים כלכליים ריאליים, אלא היא יכולה לשלב גם עלות מוסרית, חברתית וערכית. והשוו לדברי השופט ריבלין בפסק-דין חמד [5]. " ( ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5) 167).

יצויין כי מגמת הפסיקה כיום במסגרת בחינת עוולת הרשלנות המנויה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין הינה לבחון בראש ובראשונה האם בהתנהגותו התרשל הנתבע כלפי התובע. ככל ששאלה זו תענה בחיוב אזי יבחן ביהמ"ש את יתר פרמטרי העוולה ובכללן קיומה של חובת הזהירות המושגית והקונקרטית, הגם שבענייננו ובכך מקדים אני מלאכה לתורה נדמה שאין ויכוח כי ככל בעל רכב משא, כך גם כאן לנתבע קיימת אחריות לדאוג לתקינותה של המשאית לרבות שימור גלגליה במצב תקין על מנת להבטיח את רכושם ושלמות גופם של הנוסעים בה ולעוברים בדרך לצידה.

יאמר כי על גישה זו עמד לאחרונה כ"ה יצחק עמית בפסק הדין פלוני ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, (פורסם בנבו, 15.7.2013), באלה הדברים:

"הביקורת על המודל המסורתי מצאה הדים בפסיקה. כיום, גוברת הנטייה לבחון תחילה את ההתנהגות שגרמה לנזק, קרי, את ההתרשלות עצמה, במסגרתה להפעיל את מבחן הצפיות, ורק לאחר מכן לבחון את קיומה של חובת הזהירות במובן של מסננת של שיקולי מדיניות השוללים את האחריות חרף קיומה של התרשלות. כך, בע"א 10083/04 גודר נ' המועצה האזורית מודיעים בפסקה 7 [פורסם בנבו] (15.9.2005), התבטא השופט (כתוארו אז) ריבלין כי ניתן לסבור ששאלת הצפיות מקומה במסגרת יסודות ההתרשלות והקשר הסיבתי. בע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, פ"ד סב(1) 803, 841-837 (2007) הרחיב השופט לוי בהנמקה מדוע יש להקדים בחינת ההתרשלות לפני בחינת חובת הזהירות, והוא מעגן את מבחן הצפיות ביסוד ההתרשלות. עוד לדרך החדשה בה החלה הפסיקה לצעוד ראו: ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, 401-400, 408 (2004) (להלן: עניין נחום); ע"א 4842/05 גרניט הנדסה לתעשיה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ בפסקאות 11-10 [פורסם בנבו] (12.8.2007); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה בפסקה 31 [פורסם בנבו] (4.1.20099); רע"א 7875/06 זלץ נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ בפסקאות 15-14 [פורסם בנבו] (29.11.2009); ע"א 9313/08 אופנברג נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א-יפו בפסקה 19 [פורסם בנבו] (7.9.2011); ע"א 8500/06 חוות צברי אורלי בע"מ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] בפסקה 38 והאסמכתאות שם (27.8.2012) (להלן: עניין צברי אורלי)).

3. אם כך, נבחן גם אנו תחילה האם במקרה זה שלפנינו התרשל הנתבע כלפי התובע כאשר תשובה שלילית לשאלה זו תוביל בהכרח לסופה של העלילה שכן אין לך רשלנות ללא רכיב ההתרשלות הגלום בה.