אלדן נ' מימון ואח'

החלטה

הבקשה

1.בפניי בקשה מטעם הנתבע (להלן:"המבקש") לסילוק התביעה על הסף, בשל אי תשלום אגרה מספקת בגינה, בהתאם לתקנה 100(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:"התקנות"). לחלופין, התבקש בית המשפט לחייב את התובע (להלן:"המשיב") להפקיד את מלוא סכום האגרה, הדרוש עבור כל סכום התביעה.

עסקינן בתובענה לביטול הסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 10/03/03 על ידי בית המשפט הנכבד במסגרת ת.א. 498/96 (להלן:"הסכם הפשרה").

על פי הנטען בכתב התביעה, בשנות ה-90, יזם המשיב מהלך לצורך השתלטות על חברת י.ו.א.ל ירושלים אויל אקספלורשיין בע"מ, ורכישת מניותיה. לצורך ביצוע ההשתלטות, נקשר המשיב בשותפות עם המבקש, במסגרתה סוכם כי המבקש יממן את הוצאות רכישת המניות, והמשיב יהא זכאי ל-25% מטובות ההנאה שיופקו מרכישת המניות. לדברי המשיב, לאחר הצלחת ההשתלטות, החל המבקש לנשלו מחלקו בשותפות, ולכן הגיש את תביעתו בת.א. 498/96, אשר הסתיימה בהסכם הפשרה, במסגרת הליך גישור. לטענת המשיב, הסכם הפשרה הושג במרמה תוך כפייה, באמצעות ביצוע הטרדות, הפעלת לחץ, סחיטה ואיומים.

בכתב ההגנה טען המבקש, כי במהלך כל ההליכים שנוהלו בינו לבין המשיב, היה המשיב מיוצג על ידי עורך דין. עוד נטען, כי תביעה זו הוגשה שנים רבות לאחר שנסתיימו הליכי הפשרה בין הצדדים, ולאחר שהמשיב קיבל לידיו את סכום הפשרה, ומעבר לכך כל טענותיו של המשיב אינן נתמכות, ולו בראשית ראיה.

יצויין, כי ביום 16/02/10 הגיש המשיב לבית משפט זה תובענה בדרך של המרצת פתיחה, וביום 27/02/2011 קבע בית המשפט הנכבד, כי התובענה איננה מתאימה להתברר במסגרת הליך של המרצת פתיחה, והורה כי התובענה תועבר למסלול של תביעה רגילה.

טענות הצדדים בבקשה

2.לטענת המבקש, מדובר בתובענה כספית לכל דבר ועניין, במסווה של תובענה לסעד הצהרתי. המשיב הכתיר את הסעד בכתב התביעה כסעד הצהרתי לביטול הסכם פשרה, על מנת להתחמק מתשלום אגרת משפט מלאה. טענת המבקש נסמכת, בין היתר, על סכומי כסף הנזכרים בסעיפים שונים בכתב התביעה.

בתגובה נטען על ידי המשיב, כי הסעד המבוקש הינו סעד הצהרתי גרידא. לדבריו, אם תתקבל תביעתו לסעד הצהרתי, הרי שכל מה שיזכה בו הינו ביטול הסכם הפשרה בתביעתו המקורית. עוד הוסיף המשיב, כי טרח לציין סכומים וערכים כספיים בכתב התביעה, על מנת להסביר את הרקע הכלכלי להליך המקורי בת.א. 498/96.

יצויין, כי ביום 12/09/11, הגיש המשיב לבית המשפט הודעה, במסגרתה, מסר כי הוא מתחייב שלא להגיש תביעה כספית בבית משפט כלשהו בישראל בנושא הליך הזה, כנגד המבקש ו/או מי מטעמו, ולכן ביקש המשיב להשיב את התיק למסלול של המרצת פתיחה (להלן:"ההודעה").

ביום 13/09/11 הועברה ההודעה להתייחסות המבקש. המבקש התנגד לתוכן ההודעה, וביקש לדחותה בשל קיומו של מעשה בית דין בנוגע לסיווגו של ההליך, בשל העובדה כי ההודעה הינה ניסיון לחמוק מתשלום אגרת בית משפט, ובשל העדר אינטרס לגיטימי להגשת התובענה כתובענה לסעד הצהרתי.

המסגרת הנורמטיבית

3.ככלל, זכותו של בעל דין לבקש את הסעד בו הוא מעוניין כראות עיניו, ובמסגרת זו הוא יכול להגיש תביעה למתן סעד הצהרתי. עם זאת, על בעל דין המגיש תביעה לבקש את מלוא הסעדים לרבות הסעדים האפקטיביים אותם הוא מצפה לקבל בסופה של דרך, ואין זה ראוי לפצלם לתביעות שונות (ראו רע"א 6000/05 ב. יאיר חברה קבלנית לעבודות בניה בע"מ נ' משרד הבינוי והשיכון, (לא פורסם, ניתן ביום 25.07.05)).

ההלכה היא כי תובע עשוי לזכות בפסק דין הצהרתי בהתקיים שני תנאים מצטברים: "האחד, בהוכיחו כי קנויה לו זכות או כי נתקיים 'מצב' שעליו מבקש הוא להצהיר; והאחר, בהוכיחו כי מן הראוי ל'שריין' אותה זכות" (אורי גורן, סוגיות בסדרי דין אזרחי (מהדורה עשירית – תשס"ט), עמ' 504).

סעד הצהרתי הוא, כידוע, סעד שבשיקול דעת. בבואו לשקול אם ליתן סעד הצהרתי, על בית המשפט לבחון, בין היתר, אם יש בידי המבקש לעתור לסעד אופרטיבי. אם התשובה לכך היא חיובית, משמע שהסעד שנתבקש הוא חלקי, בית המשפט ייטה בדרך כלל שלא לתיתו (שם, בעמ' 507)

מאחר שהסעד ההצהרתי אינו ממצה את זכויותיו של התובע – שהרי התביעה ההצהרתית מוגשת, בדרך כלל, כשלב מקדמי לתובענה הבאה – על התובע להראות כי יש לו אינטרס לגיטימי לנקוט בדרך דיונית זו דווקא. היינו, אינטרס לגיטימי התומך בפיצול הדיון, באופן שבשלב הראשוני תינתן הצהרה בלבד. מקום בו מתברר כי ההליך, שבמסגרתו נתבקש הסעד ההצהרתי, אינו אלא פרק א' של ההתדיינות בין אותם בעלי דין, אין לראות את התובע כמי שיש לו אינטרס לגיטימי כזה (שם, בעמ' 508; רע"א 1910/04 אילונית פרוייקטים תיירותיים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נח(6) 193; ע"א 9580/05 גליקלד נ' צ'רנוי (לא פורסם, ניתן ביום 10.09.07) (להלן:"פס"ד גליקלד")).

ההלכה המנחה בעניין זה נפסקה בע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' יצחק ברנר ואח', פ"ד לב(1) 85, עמ' 89, שם קבע כב' השופט ש' לוין (כתוארו דאז) כדלקמן:

" ...מוסמך בית-המשפט להעניק לתובע סעד של הצהרה אפילו לא תבע את הסעד הממשי שבגררה. בנסיבות אלה שומה על בית-המשפט לקבוע נקודת איזון בין שני אינטרסים מנוגדים: האינטרס של הנתבע שלא יוטרד פעמיים בשל אותו ענין, בנסיבות שבהן פיצול הסכסוך לתובענות שונות עשוי להוות שימוש לרעה בהליכי בית-משפט מחד, והאינטרס של התובע, בנסיבות המיוחדות של הענין הממשי הנדון, לקבל הצהרה בלבד באותו שלב. העובדה שיש לתובע סעד מלא ממשי, שאותו הוא יכול לתבוע, מהווה שיקול רב-ערך כנגד מתן הסעד ההצהרתי והתובע עשוי להתגבר על השיקול האמור רק אם יש בכוחו להצביע על אינטרס לגיטימי המצדיק את הדבר".

באותו פסק-דין ציין כב' השופט ש' לוין שלושה מקרים המייצגים אינטרסים של תובע, שבכוחם לגבור על העיקרון המנחה, לפיו בית המשפט לא ידון בתביעה לסעד הצהרתי גרידא, כאשר לתובע מוקנית האפשרות לתבוע סעד ממשי ואופרטיבי. אין צריך לומר כי סעד מעין זה כולל, ממילא, באופן אגבי, אף את ההצהרה המבוקשת.